תחילת ימי בין המצרים בצום י"ז בתמוז. לפי המשנה, ביום טרגי זה חטא עם ישראל בחטא העגל, והביא לשיבור הלוחות: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז ... נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהָבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפָּסְטְמוֹס אֶת התּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל" (משנה תענית ד, ו).
הדגשת הקשר שבין חטא העגל לבין צום י"ז בתמוז נועדה אולי לרמוז, כי המניעים שבבסיס חטא העגל הינם למעשה אותם מניעים שגרמו לחורבן הבית.
מה הביא את עם ישראל ליצור עגל עבודה זרה רגע אחרי שהם ראו קולות במעמד הר סיני?
לפי המדרש, במעמד הר סיני עצמו היה מימד של כפיה, אשר ניתן לראות בו גורם לחטא העגל: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פ"ח.).
מה פשר הטענה כי מעמד הר סיני נכפה על עם ישראל? הרי העם בחר בתורה ביזמתו: "וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה, נַעֲשֶׂה" (שמות כ"ד, ג) ומאוחר יותר: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שם, ז).
מסביר המשך חכמה, כי הכפיה שבמעמד הר סיני לא נבעה מכך שבני ישראל הוכרחו לקבל את התורה, כי אם מהעובדה שבפני בני ישראל לא עמדה כל אלטרנטיבה ריאלית זולת קבלת התורה: "שהראה להם כבוד ה בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה" (משך חכמה, משפטים).
לפי פירוש המשך חכמה, בחירתם הכנה של בני ישראל בתורה במעמד הר סיני לא היתה מלאה. הם אמנם בחרו בתורה אשר ניתנה להם בחסדי ה במעמר הר סיני הפלאי, ברם הם מעולם לא עברו תהליך הדרגתי וסיזיפי של בחירה בתורה מתוך עבודה עצמית, צמיחה והפנמה.
מעין זה מעיר האדמו"ר מקוצק על דברי המדרש: " "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וישעיה" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח). אמנם ביציאת מצרים ראתה השפחה מראות נפלאים יותר מיחזקאל וישעיה, מסביר הרבי מקוצק, ברם היא נשארה שפחה. זאת מאחר שהחזיונות בהם חזתה לא באו לה מצד מעלתה, מצד בחירותיה, כי אם הודות לחסד האלקי אשר הושפע עליה. להבדיל מיחזקאל וישעיה, אשר זכו לחזות פני אלקים מצד מעלתם האישית.
שורש חטא העגל נעוץ לפיכך בהיעדר ההפנמה האמיתית והמלאה של ערכי התורה שניתנה לבני ישראל במעמד הר סיני.
יתכן כי בקושרם בין חטא העגל לבין חורבן הבית מבקשים חז"ל לרמוז, כי שורש החורבן נעוץ אף הוא בהיעדר הפנמה אמיתית של התורה, כמאמר הנביא ישעיה: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנ-ָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כ"ט, י"ג-י"ד)..
עם ישראל לא חי את חיי התורה, כי אם המשיך לקיים את מצוותיה במלאכותיות ובצביעות, וממילא בכך הביא על עצמו את חורבן ירושלים.
לאור האמור ניתן להבין את מאמר הרב קוק במגד ירחים לחודש תמוז: "מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים."
כמובן שאמירה זו מכוונת להלכה לפיה בימי בין המצרים מוזהרים המורים שלא להכות תלמידיהם: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט באב ...ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שו"ע תר"א י"ח). ברם מדוע אזהרה זו מיוחדת דווקא לימי בין המצרים?
הרב קוק מבקש להסב את תשומת ליבם של המחנכים לתפקיד המהותי המוטל עליהם בימי בין המצרים לתיקון העוולות שהביאו לחורבן.
אם עבודת ה שקדמה לחורבן התאפיינה בכפיה באמצעות מקל חובלים ואימת העונש, הרי שבימי בין המצרים מצווים אנו על התיקון, על חינוך להתחמשות רוחנית, העצמת המתחנך, ובניית זהותו האישית ובטחונו לבחור בתורה באמת.
המאמר מתפרסם בעלון השבת שבתון