ראש השנה החולף לו, ממלא את האויר בהתרגשות מחודשת. פסיפס שלם של יהודים הנוהרים לבתי הכנסת מכל עבר, יוצר בלב תחושה מופלאה. יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות במובן המקובל, נכנסים ביראה לבית הכנסת כילדים קטנים שהחלב עודנו בין שיניהם, ומנסים להתחבר להוויה המיוחדת ולהרגיש את מה שלנו הדתיים כל כך ברור מאליו בדרך כלל. בואם של כל ישראל לבית הכנסת בראש השנה הוא מעבר לאקט מסורתי. יש מי שלאט לאט מתחיל להניף את ידיו מתחושת קרבה, יש מי שמזיל דמעה מזעקות השופר, ויש מי שנמצא מהרהר בסידורו המצוחצח. התמונה המתבהרת מותירה רושם, שככל הנראה, אנחנו הרבה יותר קרובים לקב"ה ממה שאנו חושבים. קרובים אחד אל השני.
לפני כשלושה שבועות הגעתי לכותל. כאשר הסתיימה תפילת מנחה באחד מהמניינים הבלתי פוסקים ברחבה הגדולה, צד את עיניי בחור צעיר, חייל, שלראשו צמודה כיפה לבנה ומבריקה. במבט ראשון שמים לב שבין הכיפה לבין הראש קיים קשר מקרי בהחלט. המתנתי מספר שניות, ואז כבר איבדתי שליטה על הדמעה הקטנה שנצצה בעיני הימנית. אותו חייל, שהרגיש קצת זר באווירת הקדושה ששררה בכותל, פסע אט אט לעבר האבנים הגדולות. הניח את ידו, ונפל תחתיה בתפילה מתהומות הלב. כך נשאר, כאבן בין האבנים, למשך דקות ארוכות. כל כך נפעמתי מהמראה שלא הפסיק להדהד במוחי, ומחשבותיי חרטו בנפשי את המשפט: "הכותל הוא לב ישראל, ופה הפנים האמיתיות שלנו".
כולנו יודעים את המורכבות בעם שלנו. את הזרמים השונים, ההשקפות השונות ונקודות ההתנגשות ביניהם. ראש השנה מזמן לנו אפשרות נדירה, לצאת מהקטלוג שאנו חיים בו. הסיסמה "כולנו יהודים" לא רק שהיא תמצית תקוותינו, אלא שהיא מקרבת מעשית יותר מכל סיסמה אחרת. השנה אפשר וצריך לעלות על הגשר הזה שבין העולמות. ברור לכולנו שהמצב הנוכחי בעם אינו מאפשר לנוע קדימה. ריבוי הדרכים יכול להיות מבורך, אולם כשאלו ואלו נפגשים, לרוב אנו נכשלים באהבת האחר ובכבודו.
היהודים שעושים דרכם לבתי הכנסת מדי שנה בראשה, ואותו חייל פשוט שבא לשוח עם בוראו, מהווים דוגמאות טובות לנקודות החיבור שקיימות בין כל חלקי העם. ואת אותן הנקודות המשותפות צריך להעצים ולשבח, לא לנסות להתקרב למושג "כפיה" בכל צורה שהיא, ולהתרחק מכל המשריש שנאה בין יהודי ליהודי. טבע הדברים קרוי "ואהבת לרעך כמוך" - בואו נציב קריאת כיוון זו בשער השנה החדשה.