ערב ראש חודש אלול צבי מאיר הבחין בטיפת דם סמיכה שירדה וטפטפה ממנו בזמן שהטיל את מימיו. הוא אמר לעצמו שזה שום דבר, אבל היה מוטרד וסיפר על כך לאשתו לאה והיא אמרה שהוא חייב ללכת מיד אל הרופא.
למחרת בבוקר צבי מאיר הלך באי רצון אל הרופא שאמר שיכולות להיות משמעויות שונות לטיפת הדם הזו, ושיש בהחלט צורך לבדוק את העניין.
"איזה משמעויות יכולות להיות לזה?", צבי מאיר שאל.
"קשה לדעת", הרופא אמר, "אולי משהו בבלוטת הערמונית או בשלפוחית. אני שולח אתך לעשות שתי בדיקות, אחריהן נהיה יותר חכמים".
צבי מאיר יצא מהרופא מנסה להדחיק את רגש החרדה והדאגה שהלך וגאה בו.
הוא התקשר לחברו שמואל, שהבין קצת בנושאים רפואיים, וסיפר לו על העניין.
"איזה בדיקות הוא שלח אותך לעשות?"
"ציטולוגיה וציסטוקופיה", צבי מאיר אמר ,"זה כבר נשמע נורא".
"כן", שמואל אמר אחרי רגע של דממה, " ציטולוגיה זו בדיקה שבאה לבדוק שאין חס ושלום תאים סרטניים בדרכי השתן".
"והבדיקה השנייה?" , צבי מאיר הרגיש את הרעד בידיים.
"אה... הוא יחדיר לך צינורית ויציץ פנימה לראות שהכול בסדר, זו בדיקה קצרה שהיום כבר לא כל כך כואבת כמו פעם".
שמואל ניסה להרגיע את צבי מאיר שזה הכול שיגרתי, רק כדי לשלול דברים לא טובים. "תהיה אופטימי", הוא אמר, "הכול יהיה בסדר".
אבל צבי מאיר הרגיש את קול השופר מזעזע את כל כולו. בן אדם מה לך נרדם. איך אני חי ומבזבז את החיים האלה שלי, הוא אמר לעצמו, החיים היקרים והחד פעמיים האלה שאולי חס ושלום הולכים ונגמרים לי. מתי אמרתי לאשתי שאני אוהב אותה כל כך ולקחתי אותה לאכול במסעדה או סתם לטייל על חוף הים. מתי לאחרונה ביליתי עם הבן והבת שלי, כמו פעם, כשהיו ילדים. עכשיו הם בעולמם ואני בעולמי. פתאום עלו לו סרטים לא טובים בראש. דמיין את ילדיו מתחתנים והוא לא עומד איתם מתחת לחופה. דמיין את הצער של אשתו את הבדידות שלה את הגעגועים. וכול החובות שיישארו. והמשכנתא. צבי מאיר הרגיש שהיה מוכן לתת הרבה, ובעצם את הכול עבור הבריאות שלו, עבור המשך החיים שלו.
איך התעצבנתי על שטויות, אמר לעצמו, על צ`ק שחזר, על נהג אידיוט שצפצף לי בכביש.
מה זה חשוב עכשיו כל הדברים הקטנים והטיפשיים האלה כשחיי אולי עומדים על כף המאזניים.
הוא עשה את הבדיקה הראשונה ונאמר לו שהתוצאות יגיעו רק בעוד שבועיים.
לקראת הבדיקה השנייה נותרו כמה ימים. הוא לא הצליח לישון בלילות. המחשבות הלא טובות רדפו אותו. לפנות בוקר הצליח סוף סוף להירדם אבל ביעותי לילה רדפו אותו וכשהתעורר דבר ראשון עלתה במוחו המחשבה הקשה על המחלה שאולי יש לו, ורצה לחזור ולישון רק לא להתמודד עם הפחד הזה.
ערב אחד יצא עם אשתו לחתונה של בת של חבר. הוא השתדל לשמוח ולרקוד. אשתו חייכה אליו והם התחבקו והוא הרגיש לרגע אחד שהכול יעבור בשלום אבל בדרך הביתה שוב שקע לתהום של חרדה. הוא הבטיח לעצמו שאם הכול יהיה בסדר הוא ישנה את אורחות חייו. הוא יבלה הרבה יותר עם האישה והילדים. הוא ישים לב אל הנשמה. הוא יעבוד פחות ויחיה יותר. הוא לא יתעצבן מכל שטות. הוא ישים את הדגש על מה שבאמת חשוב בחיים האלה.
הגיע בוקר הבדיקה והוא נכנס לחדר הניתוח.
הרופא אמר שהוא עושה לו הרדמה מקומית ושהבדיקה תהיה קצרה מאוד, דקותיים, וכמעט שלא תכאב.
באופן מוזר הרגיש עכשיו רגוע. מה שיהיה יהיה, אמר לעצמו. אני מוכן לכל בשורה.וגם אם תהיה קשה אקבל עלי את הדין. הוא התחיל לפזם לעצמו ניגון חסידי ששמע פעם מסבא שלו.
"יופי, תשיר", אמר הרופא המבוגר והתחיל את הבדיקה.
צבי מאיר עצם את עיניו ושר. זה היה ה` באלול. הספרדים כבר התחילו לשיר את הסליחות. בבית הכנסת האשכנזי תקעו בשופר אחרי התפילה.
כעבור רגע הרופא אמר: "צבי מאיר, נראה לי שהכול בסדר. אין לך שום דבר שמעורר חשד".
אם צבי מאיר היה יכול היה קופץ על המיטה ופוצח בריקוד פרוע.
שמחה עצומה פשטה בו. רצה לחבק את הרופא ואת כל הצוות הרפואי.
הוא יצא אל חדר ההמתנה, שם המתינה לו אשתו האהובה.
"הכול בסדר, לאהל`ה", הוא אמר לה, "את לא תיפטרי ממני כל כך מהר, ועכשיו בואי נצא מכאן לאכול ארוחת בוקר טובה. כל כך בא לי קפה הפוך עם טוסט וחביתה".