אחי ורעי מנהיגי חינוך יקרים מאוד
ברכות וה' עמכם!
אנו בימים שבין כסה לעשור. זמן להתבוננות פנימית, אישית, קהילתית ולאומית.
קשה למצוא מילים לבטא את הרגשת הקדושה, את התרוממות הרוח בזמן תפילת נעילה. אין מילים לבטא מה אפשר להרגיש בתפילת "כל נדרי" עם כניסת החג, ובמעגל המלא שמחה ובטחון בסיומו של הצום "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ואנו מוצאים את עצמינו חוזרים לדברים שכתבנו לקראת יום הכיפורים ולזלדה שעוזרת לנו לומר דברים "ללא מילים..." וכך כתבה זלדה על יום כיפור שיר מדהים:
אך יפה מכל השירים
הפרכת הלבנה
שרקום עליה בחוט לבן:
לך דמיה תהילה
פעמים שההגדרה מצמצמת. המילים מבטאות משהו חלקי בלבד. זו עוד סיבה שהמצווה בראש השנה היא לשמוע קול שופר. מעבר למילים, מעבר להגדרה, משהו שמבקש לבטא עולם פנימי בלי הגדרות ובלי מחיצות. נפלא הגדירה זלדה, שיש משהו גם מעבר לקול השופר ועמוק מהמנגינה. זו השתיקה.. הפרוכת הלבנה, שעליה באותיות לבנות רקום "לך דומיה תהילה.." אין שקט טהור יותר ואין זעקה פנימית גדולה יותר.
יום כיפור, זהו זמן של משהו נקי... אישי.. טהור...ללא מילים...
האדם ביום כיפור- לא אוכל ולא שותה, הוא מנסה לחיות רק את הרוח.. הולך ללא מנעלים, יחף... בלי "תוספות"...
אולי אפשר בפה מלא לומר לעצמנו ולחוש מעט - "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא"... אין מקום לשום רעש מסביב, כל האמירות הנאמרות בשגרת החיים, הכל בהדממה...
ואחרי ההגדרה שלא נכון לומר מילה מיותרת... ננסה בכל אופן ללכת עם עוד שניים משיריה של זלדה, ללמוד ולהתקדש לקראת יום הכיפורים.
איש של יום כיפור
א. לפני חמש שנים, הלך מאתנו, בין כסה לעשור, "איש של יום כיפור..". בלי גאווה, בלי שמץ של פוזה, פשוט, איש אמת נקי במידותיו וכ"כ ענק בשל כך. תלמיד חכם, "מלח הארץ", אוהב ישראל גדול, ר' חנן פורת. ביתו תרצה הספידה את אביה בשלושים למותו. הדברים יכולים לסייע לכולנו להיות מעט יותר אנחנו. אולי דווקא ברגעים גדולים שכאלה, ניתן במשהו להתחבר לדמותו הפשוטה והענקית כ"כ...בין היתר, בדברי ההספד של תרצה ביתו, בשלושים לפטירתו, היא ציטטה את הדברים שחנן כתב על אחד משיריה של זלדה, וזה מרתק לפגוש את ר' חנן מדבר על עצמו:
"אבא שלנו, יקר ומיוחד ואהוב. בספרך "מעט מן האור" לספר שמות, הבאת מתוך שיריה האחרונים של זלדה "בבית החולים" את השיר היפיפה "נפשי הציצה מן החרכים":
נפשי הציצה מן החרכים
אשר בתוך הבוקה והמבולקה
של חליי.
משביה קראה
ל-היה הווה ויהיה,
בחושך לחשה
בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,
את כבודי, את חיי ואת מותי
וכהרגלך, אבא, הוספת ב"מדרשיר" את הסתכלותך המיוחדת על המילים, וכך כתבת:
"זלדה ששכבה על ערש דווי, לא איבדה את יכולת ההקשבה וההסתכלות המיוחדים לה, ואף תפילה לא משה מפיה עד יומה האחרון.
בבית הפותח במילים, "נפשי הציצה מן החרכים", מעלה זלדה את התפילה ליעודה העליון: דבקות בה' יתברך כערך בפני עצמו, ללא כל תביעות ובקשות. נפשה של זלדה "מציצה מן החרכים" כמו הדוד המציץ מתוך החרכים שבשיר השירים. אלא שבשיר זה החרכים הם חלונות הכאב של מחלתה, או בלשונה של זלדה "הבוקה והמבולקה של חליי". זלדה שלא רק ידעה תנ"ך אלא חייתה תנ"ך בכל נימי נפשה, נוטלת כאן את ביטויו של נחום הנביא על "הבוקה ומבוקה ומבולקה" של העיר נינווה, שכל מערכותיה קורסות, ומסיבה אותו על קריסת המערכות בגופה שלה.
אך דווקא בשעה שהגוף מתפורר מעצמת מכאוביו, מציצה הנשמה מתוך "הבוקה והמבולקה" ולוחשת בחושך להיה הווה ויהיה "בידך אפקיד את רוחי". פסוק זה, שאנו נוהגים לומר בקריאת שמע שעל המיטה, לקוח מתפילתו של דוד המלך בתהילים "בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת "
אלא שדוד מפקיד רוחו מתוך ציפייה לישועה ולבשורת חיים, ואילו זלדה, היודעת שמותה קרוב, מפקידה ביד ה' את חייה ואת מותה, מתוך הכרה ודאית, כי בין כך ובין כך: "ואני קרבת אלוהים לי טוב".
עד כאן דבריך.
ואמנם – לא עליך כתבת את הדברים, אלא על זלדה עצמה, שהרי הספר יצא לאור עוד לפני גילוי מחלתך הקשה. אך מתוך תוכך יצאו הדברים, כנים ונכונים כל כך גם לימי מחלתך שלך, ולהתמודדותך המיוחדת. "
מרגש לקרא את השיר שכתבה זלדה אחרי הפירוש שנתן חנן פורת. בדרך כלל, בכל ימות השנה, הקשר שקיים בין אדם לאלוקיו, יש בו מידה של "חשבונאות", של שכר ועונש, של התמודדות עם הבחירה החופשית והבקשה והציווי של "ובחרת בחיים". כך גם ניתן לכאורה לראות לרגע את יום כיפור. יום של בקשת סליחה וכפרה, וה' הטוב סולח לעמו ישראל ברחמים. זלדה שלחה אותנו למקום אחר, גבוה יותר, עמוק יותר. זלדה הגיעה בשירה, לחיבור ורצון להידבק בה' מכיוון ש"קירבת אלוקים לי טוב"! זה אולי המקום שניתן לבקש, לחשוב ולנסות לגעת ביום כיפור. כמו נפשה של זלדה "המציצה מן החרכים" כמו הדוד המביע את אהבתו לרעיה בשיר השירים. לא בגלל איזה דבר שצריך לבקש עליו סליחה וללא המניע לכפר על חטא. זה אולי המקום שבו אנו מתפללים להיות ביום כיפור: "לחזות בנועם ה'". זה מה שקרה כשבית המקדש היה קיים. הכהן הגדול (כלל עם ישראל באיש אחד) נכנס לקדש הקודשים. למפגש בין עם ישראל להקב"ה (!) תפילת נעילה סובלת שתי משמעויות: האחת - "פתח לנו שער בעת נעילת שער"- זו המשמעות הפשוטה, של נעילה, סיום. אך גם (על דרך הדרש..) אולי נוכל לומר, תפילת נעילה - להינעל עם י-ה. כך עלה מר' חנן אהובינו, ששם היה הוא נעול, כפי שפרש נפלא את זלדה. די פשוט, לפי זה, שהפיוט שכתב אברהם אבן עזרא הנאמר ע"י חלק מקהילות ישראל לפני כל נדרי, נוגע בדיוק בנקודה זו של "קירבת אלוקים לי טוב":
"לך אלי תשוקתי.
בך חשקי ואהבתי.
לך ליבי וכליותי.
לך רוחי ונשמתי..
לך יחיד בלי שני.
לך תודה יחידתי".
ביום כיפור ניתן לחוש קרבת אלוקים פשוטה... כבר בתפילת "כל נדרי" כשאתה מתפלל להתנתק מהנדרים, מהמחויבויות, ההרגלים ומהשגרה שלא תמיד מאפשרת לעצור ולהתבונן פנימה, לתוך הנפש המבקשת חופש, מבקשת את אלוקים. ביום הכיפורים אפשר אולי לחוש את זלדה "נפשי הציצה מן החרכים...", להיזכר בר' חנן באיש שחי את "קרבת אלוקים לי טוב" ולנסות לגעת בשולי גלימתו...
אמץ אל הלב.. בטרם תלך
ב. ערב יום הכיפורים לא משמש רק כיום מעבר לקראת היום הקדוש, אלא דומה שיש לו משקל מיוחד וערך בפני עצמו. "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם, בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם". (ויקרא כ"ג). לכאורה, עולה מפשט הכתוב כי יום כיפור חל יומיים.. אחת התשובות בגמרא (יומא פא,ב) "וכי בתשעה מתענין?... אלא לומר לך: כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". "כל זמן מאיר בתכונתו" ולערב יום כיפור יש הארה מיוחדת עם צבע מיוחד. גם בחז"ל אנו מוצאים סיפורים רבים המתרחשים בערב יום כיפור! הנושא המרכזי שלהם הוא מערכת היחסים והרגישויות של בין אדם לחברו.
פעמים שאתה מחפש הגדרה, מילים, סיפור או שיר שיצליחו לגעת במעט שורות, בתוכן החי של מועד או חג. נידמה שזלדה הצליחה לגעת בכמה שורות בעומק המשמעות של ערב יום הכיפורים, בשיר שנקרא : ערב יום הכיפורים.
בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׂם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הֶעָצִים
בַּיַּעַר.
החיים הם אסופה של ניסיונות. יום כיפור הוא קו פרשת מים. של ניסיונות אנושיים שהגיעו לקיצם, בידיעה שהמציאות בהמשך לא תהיה קלה יותר. הניסיונות האנושיים החדשים עומדים שוב בפתח. זהו זמן מעבר שמתכוננים אליו ארבעים יום, בו נחתמים ומתחילים ספירה מחדש... ושוב ממקום טהור יותר, חומל יותר נכנס לניסיונות של השנה החדשה.
זלדה מתארת בהמשך השיר רגע אינטימי, מיוחד, שציור "הרקע" והתחושה היא של התחלה נקיה - "ראשית הזמן" של שקט חרישי שמאיר ים בנרות.. כמה עוצמה יש לשקט, כמה אור יקרות מאירים הנרות בים. ושם מתרחש מפגש אישי: עם בעלה, או עם אביה כשהוא מברך אותה בברכת אב את ילדיו ערב יום הכיפורים.
פעמים שבערב יום כיפור אנחנו מבקשים סליחה זה מזה, בחלל יש אוירה של חמלה, ויתור ורצון כן לסלוח זה לזה. התיאור של זלדה לוקח אותנו למפגש יותר עמוק ויותר אישי. "שם אימצת אותי אל ליבך הדואב" כשהלב מתאמץ לזולתו, האטמוספירה היא של "דממת אי שהאיר ים בנרות". זה מעבר לבקשת סליחה, זהו מפגש של לבבות, של אמון גדול ושל התמסרות.
וכמה נפלא, שרק אחרי המפגש הבין אישי, הסולח והאוהב נסללת הדרך להיפגש עם בורא עולם ה"כול יכול". ההכנה הגדולה למפגש עם הכול יכול, עוברת בהכרח עם מי שהוא מיוחד בכך שהוא לא כול יכול, ואולי לכן הוא קודם לריבונו של עולם...
ואולי יש כאן גם תיאור מעבר מרגש שבין עולמו של היחיד, האיש הפרטי, עם עולמו המשפחתי, עם סיפור חייו שליחותו המיוחדת וניסיונותיו, כשהוא עובר להיות חלק מקהילה, חלק מעדה, חלק מעם ישראל, "אחד מן העצים ביער". ביום כיפור אנחנו נעים בשני המסלולים, במקום האישי ובו זמנית חלק מכלל ישראל שלעולם יוצא זכאי בדין. (ראו למשל הרב סולוביצ'יק ב"על התשובה" שם הוא מצביע על היחס בין וידוי ציבור לוידוי יחיד ועוד ועוד).
מנהיגי חינוך יקרים.
נתפלל כולנו לנסות לחוש מעט במפגש האפשרי ביום הכיפורים עם הקב"ה כשנפשנו תציץ בין החרכים, דמותו הקורנת הטובה והישרה של אהובינו חנן, תסייע לנו ותלחש שזה אפשרי...
נאמץ לעצמנו את ערב יום הכיפורים של זלדה. נשהה בערב היום הקדוש וננסה לראות את האור המאיר את הים כשאנו מנסים לחזק ולאמץ אל ליבנו ממש את זולתנו ומתוך ההתרגשות של הסעודה המפסקת, המקום שהמשפחה נמצאת בהכנות משותפות ליום הגדול, היום שמסוגל לסליחה ומחילה בינינו לבין זולתנו כולם, משם אפשר לצאת לפגוש את בורא עולם ולבקש את סליחתו.
הרב עמיטל כתב שבעקידה ה' פונה אל אברהם פעמיים "אברהם אברהם ויאמר הנני" אברהם אחד שאינו איבד את אישיותו, חסדיו מידותיו שלו, ואברהם המאמין שמוכן למסור את כולו לקיים מצוות בוראו. אנו חווים בערב יום כיפור את המעבר מלהיות מאומץ בליבו של אוהבך, להליכה למקום הכללי הלאומי של העדה. להיות חלק ממנה לפעול למענה ולחיות את חייך בתודעת שליחות למען האומה.
נשתדל, נתפלל על זה ונזכה כולנו בעז"ה.
גמר חתימה טובה לנו, לבני ביתנו, למשפחת החמ"ד כולה ולכל בית ישראל- יחד 'כל העצים שביער'