צועד ביום גשם של חול המועד סוכות בסימטאות הצרות של הרובע המוסלמי. מכל עבר אנשים, מהם יהודים המנצלים את הבטחון היחסי השורר בימים אלה בצדה ה"אסור" של ירושלים; מהם ערבים, שמרגישים כאילו הם כאן משחר ההסטוריה; מהם חיילים שמוכרחים להיות כאן, ואינם נותנים את דעתם על מה שהם עושים, וראשם טרוד בחישובי קיצין ונסיונות לצאת הביתה כמה שיותר.
הגשם הראשון מקנה לעיר תחושה של מקלחת ראשונה אחרי מחנה סיירים. לפעמים לא נעים להסתובב כך סתם בחוצות ירושלים.
הולך משם דרך שער יפו ומגיע לעיר החדשה. לרחוב שלומציון קראו פעם פרינסס מרי וכולו שייך בעצם לעדה הארמנית, שיש לה רובע שלם בעיר העתיקה. עולה למעלה ברחוב ומגיע למגרש הרוסים. בראש הכנסיה שלהם פעמון גדול, אותו העלו עולי הרגל הפרובוסלבים ברגל, נרתמים לפניו כחמורים. יצאו בשליחות קדושה ובנו את ירושלים החדשה שלהם במתחם.
ממשיך משם דרך רחוב מונבז, ומגיע לרחוב הלני המלכה שפעם קראו לו מליסינדה - על שם מלכה נוצרית מימי הצלבנים. משם דרכי עוברת דרך רחוב הנביאים - בבית הזה גר ערבי עשיר וכאן פתחו מיסיונרים גרמנים בית ספר. כאן יש בית של בנקאי שוויצרי ולידו בית חולים צרפתי ומנזר אנגלי. אפילו כנסיה אתיופית יש כאן. משיח השקר שלהם הוא אפריקאי. סמלם גור אריה עם כתר לראש... וברחוב, שגרירות שבדיה ופינלנד ובית של אדריכל גרמני, ובית חולים... .
כולם רצו לקחת אותה מאיתנו, מי לא ניסה לשים את ידו או רגלו בעיר, איזה עם ישב בצד והניח לנו לחיות כאן חיים נורמליים, מי לא קינא בנו? כי כולם יודעים שירושלים היא נקודת החיבור האמיתית. היא המבחן שלנו. בירושלים אנחנו נבחנים בקשר שלנו לארץ כולה. בירושלים אנחנו נבחנים בקשר שלנו לתורה. אם אנחנו לא מספיק ירושלים אז כולם יודעים שאפשר לנסות להמליך כאן משהו שקרי. כולם בעצם מרגישים מה שאנחנו לפעמים שוכחים. כולם יודעים ש"הנצח - זו ירושלים".
ממשיך ללכת במורד רחוב הנביאים ומגיע לכיכר הדוידקה. ליד התותח הקטן אני מבין שהכל הוא זמני, שאף אחד בעצם לא יקח אותה מאיתנו, שאנחנו תמיד נעבור את המבחן, גם אם נראה כאילו אנחנו נכשלים. על פסל הדוידקה מסוכם הכל במילים פשוטות וברורות, וכך נאמר בספר מלכים (ב', י"ט, לד):
"וְגַנּוֹתי אל העיר הזאת להושיעה" .