בימים האחרונים יצא לי לקרוא כתבות ומאמרים שונים שעסקו ביום ירושלים ובעובדה שהיום הזה מצוין ונחגג רק בקרב הציונות הדתית. אני סבור שמעבר לעובדה שיש לציבור שלנו חסרון משמעותי של נטייה לחשבון נפש עודף ולקיחת אחריות על כמעט כל דבר רע שקורה, צריך למעשה לבחון את הדברים על ידי הסתכלות תחילה אחורה לעבר על מנת שנוכל להסיק מסקנות מעשיות קדימה אל העתיד.
לכן הרמתי טלפון למספר חברים שלי שגדלו בציבור החילוני הכללי וביקשתי מהם לנסות ולהיזכר מה נהגו לעשות בילדותם ובנעוריהם ביום ירושלים. לצערי התשובה הייתה זהה אצל כולם - הם ידעו שקיים מושג כזה "יום ירושלים" אך לא ציינו אותו באופן מיוחד - לא בבית הספר וגם לא בחיק המשפחה או בכל מסגרת אחרת. הסיפור שלי, ושל רבים מאוד מהציבור הדתי לאומי לעומת זאת הוא אחר לגמרי.
בנעוריי למדתי בישיבה התיכונית "אור עציון" ויום ירושלים היה החג היחיד בו היה ידוע שנה מראש מה תהייה התכנית בשנה הבאה. לעולם לא אשכח את הסיורים בעיר דוד, בעיר העתיקה והחדשה, את ההרצאות מפי אישי ציבור ומעשה, רחובות ירושלים השאירו עליי רושם רב, ומעבר לכל זה - השתתפות באירוע החגיגי בישיבת מרכז הרב, הצעדה מישיבת בית אורות לכותל המערבי, להישאר ערים כל הלילה, להתפלל נץ בכותל, צעדת הריקוד דגלים ההמונית, אכן חוויות קסומות שטעמן עוד בפי עד עצם היום הזה וקושרות אותי לעיר הבירה שלנו בחבלי אהבה.
ירושלים מסמלת אחדות - "עיר שעושה כל ישראל חברים", כדברי ר' יהושע בן לוי במסכת חגיגה. תפקידנו לדאוג לכך שכל אחד בעם ישראל ירגיש חיבור לירושלים ואת האחדות שהיא מסמלת. אין טעם לבדוק מדוע זה לא קרה עד עכשיו אלא בהסתכלות קדימה לראות מה ניתן לעשות בהקשר זה. מה שדוחף את הציבור הדתי לאומי להמשיך ולחגוג את יום ירושלים הם במידה רבה החוויות המקסימות שחווינו ביום ירושלים בפרט ובירושלים בכלל. אם נצליח לייצר חוויות מסוג זה עבור מגזרים אחרים בעם נוכל לקרב את ירושלים ללבבות של כולם.
אם בתי ספר דתיים וישיבות בעיר יאמצו בתי ספר חילוניים מירושלים ומחוצה לה ויארגנו יחד פעילויות משותפות ליום ירושלים, אם נגוון את סוג הפעילויות ואופיין כך שיתאימו גם למי שאינו דתי - נוכל כולנו יחד להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, ביום ירושלים, כמו גם בכל ימות השנה כולם.