במוצאי שבת, שבוע וחצי לפני הפסח, הצטרפתי לשכן לנסיעה לצפת בכדי לנחם את ישראל כהן, חבר מהיישוב, שישב שבעה על אמו שנפטרה בשיבה טובה.
יעדנו היה אחת מן הסמטאות הצרות של צפת העתיקה. גרם מדרגות ישן ושחוק, שאת הדרך אליו אי אפשר למצוא אפילו בעזרת גי. פי. אס, מוביל לבית קטן וישן מהסוג שכבר לא רואים כמותו כיום. קומה אחת הפונה לחצר פנימית. שני חדרים סך הכל. אל הבית הזה הגיעו ההורים של ישראל בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת, לאחר שעלו מתוניס לישראל. כבר שישים שנה באותו בית. 14 ילדים הם גידלו בשני חדרים.
בפינת החצר מצאנו להפתעתנו בית כנסת קטנטן ואת ישראל יושב בתוכו. כוך של ארבע על ארבע מרוצף קרמיקה שכמו בקסם הוכנסו לתוכו ארון קודש, בימה קטנטונת, כמה כיסאות מרופדים, וספריה זעירה. שני מאווררי תקרה וניאונים חוברו לתקרה שיחד עם שני קירות פינתיים מפרדים את בית הכנסת משאר החצר. בתוך ארון הקודש נחו שני ספרי תורה.
מתברר כי בית הכנסת הוא הפרויקט האחרון והעיקרי של אימו בשנותיה האחרונות; פרויקט שנבנה בשלבים מכסף שנחסך מפרוטה לפרוטה, מעת לעת, מקצבת ביטוח לאומי ופנסיה דלה. הרעיון נבט אצלה לפני 27 שנה לאחר שבעלה נפטר. אז החלה לתכנן את בית הכנסת ובכל פעם שיכלה עשתה משהו. לאחר שהצליחה לחסוך די בכדי לבנות את החדרון ולרצפו, נפנתה לחסוך לכתיבת שני ספרי תורה: האחד לעילוי נשמת בעלה והאחר לעילוי נשמתה שלה- ספר שרובו נכתב בחייה.
למרות שלא נכנסנו בכדי לראות, נאמנים דבריו של ישראל המעיד כי לעומת בית הכנסת בבית הפרטי אימו השקיעה מעט מאוד. "אותו ריצוף כל השנים, אותן דלתות מתקלפות בנות חמישים. רמונט לא היה מילה שהיא הכירה בכלל", סיפר. " כל החיים רק נתנה לנו הילדים ותרמה בשביל התורה".
אני חושב עליה הרבה בשבועות האחרונים, על שרה כהן ז"ל. מה מניע אשה בת 86 לבנות בית כנסת שלא ברור כלל מי ומתי יתפלל בו? מה הכוח שיכול להביא אדם לאסוף פרוטה לפרוטה ממה שאין לו בכדי לכתוב ספרי תורה? מי שהיה בבית הכנסת של שרה כהן ז"ל יבין שאין כאן עניין הקשור בפילנטרופיה, הצבת מונומנטים או הנצחה. אפילו שלטי הקדשה אין בבית הכנסת. אז מהיכן שואבת אשה קטנה שסוחבת ביום-יום סלים ברגל מהשוק, כוח לחלום בלילות על בית כנסת? להגות בו, לתכנן אותו?
המחשבות הללו הזכירו לי את השורות הבאות: "כִּי צְרִיכִין לִשְׁמר מְאד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלּא יִפּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב. וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, שֶׁלּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד... וּבְחִינָה זוֹ, לִזְכּר תָּמִיד בָּעוֹלָם הַבָּא- דְּהַיְנוּ לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי... כָּך רָאוּי לִהְיוֹת מִנְהַג יִרְאֵי הַשֵּׁם..." (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה נד)
בפעם הראשונה שלמדתי את השורות הללו של ר נחמן, הן נשמעו לי תלושות- משהו מהמציאות. ככלות הכל הרי כולנו מאמינים בני מאמינים כי ישנו עולם הבא, אולם מה לכל זה ולחיים שלנו כרגע? האם הידיעה הזו מנחמת? משנה במשהו את התמודדות, הקשיים, הפיתולים והתפניות? מה כבר מועיל הזכרון לאדם בנקודת הזמן שבה הוא נמצא? ומהו בכלל אותו "עלמא דאתי" שאסור לשכוח אותו?
במהלך השנים למדתי פירושים שונים לפסקה המופלאה הזאת. בין השיטים אפילו הרגשתי פה ושם איך הדברים נוגעים בי ממש. אולם אני חושב שאת ההמחשה הטובה ביותר קבלתי רק לפני שלושה שבועות משרה כהן עליה השלום, וכל זה מבלי שהכרתי אותה כלל. ראיתי בית כנסת שהוא השתקפות של מי שבנתה אותו: אשה שחיה בעולם הזה אולם מעיינה, מחשבותיה וזיכרונותיה מכווננים כל העת לא למה שהיה, אלא למה שעוד עתיד לבוא- לעולם הבא. היא הייתה אתנו כאן באותה מציאות. התמודדה עם אותן בעיות ואף עם קשות במיוחד. לפני החג ספר לי ישראל כי במשך שנים קבלה אמו קצבה מממשלת גרמניה כמי שסבלה מהכיבוש הנאצי בתוניס במלחמת העולם השנייה. הקשיים הללו לא מנעו ממנה להביא 14 ילדים לעולם, כשאת חלקם גדלה לבדה לאחר שבעלה נפטר. היא לא נכנעה למציאות, גם כשזו טענה שקשה ולא טוב ומעצבן. היה לה בית קטן של שני חדרים אך גם בו היא חשה כאורחת. את מעט המשאבים החומריים שהיו לה היא הקדישה לגידול וחינוך הילדים ומה שנשאר הוקדש לשמיים, לרעיון נשגב, לחינוך, לאמונה לזכרון שיש עוד עולם.
מעבר לפער העצום בין המקום אליו היא הגיעה בהליכותיה למקום בו רובנו נמצאים, אני מזהה כאן נקודה נוספת והיא נקודת הזיכרון עליה מדבר ר נחמן- והדברים נכונים גם ביחס ליום הזיכרון לשואה ולגבורה שיצוין השבוע. ישנו סוג אחד של זיכרון המשמש כלי לשימור העבר, להבטחת הישארותו של מה שכבר התרחש, התהווה, נחווה ותמורות הזמן והמקום והאדם עלולים להשכיחו. זו הסיבה בגללה בונים אנדרטאות, קובעים ימי זיכרון, עורכים טקסים ועוד. האמצעים החיצוניים הללו מסייעים לנו לחיות, להרגיש ולחוש מחדש את אותו רושם רחוק שאלמלא הוא ספק אם היינו מסוגלים לדמיין או לשער במה מדובר. כאלה הם החגים. כאלה הם הסדר וההגדה של פסח. כאלה הם ימי הזיכרון.
אולם ישנו סוג נוסף של זיכרון- זיכרון מתהווה, שנולד לא כתוצאה ממעשים חיצוניים או התניות. זהו זיכרון שאיננו נוגע לעבר אלא לעתיד - לעלמא דאתי. זהו זיכרון שכאשר "נופלים" ממנו לשכחה, כדברי ר נחמן, האדם הופך להיות ספינה טרופה בלב ים שכל גל, כל משבר, כל מקרה רע, כל יום לא מוצלח, כל מילה מיותרת או עלבון, מטלטלים אותו רגשית לכעס, לעצבות, לעצלות ולחידלון. הזיכרון של העולם הבא לא נוגע רק למה שיקרה בסוף הדרך, אלא גם לצורה שבה אני מקבל, מתייחס ומתמודד עם כל רגע ורגע שבא אלי ועלי. האם אני זוכר ומתוך כך מתמודד ומכוון את עצמי לאמת? או שאני נופל לשכחה ומחכה רק שמשהו יקרה כבר, ועד שהוא יקרה אני עסוק בלרחם על עצמי?
ייתכן והגיע הזמן להעביר את יום השואה גם לדפוס השני של הזיכרון- זה המתהווה, זה של שרה כהן ז"ל שמתעסק לא רק במה שהיה ואיננו, אלא מדגיש לא פחות (ואולי בעיקר) את "שישנו פה עמנו עומד היום" ושעוד עתיד לבוא. אין הדבר אומר כי אנו שוכחים את המחיר הנורא, אולם אין הדבר גורע מהריכוז שלנו באתגרי המציאות שאותה אנו חיים, כל אחד היכן שהוא מונח. הלוואי שנזכה לזיכרון.
המאמר מתפרסם בעלון השבת של צהר. איתמר מור הוא עורך עלון "השבת"