האנטישמיות באירופה

האנטישמיות בגרמניה
את מצעם האנטי יהודי גיבשו אנטישמים בגרמניה ב - "פטיציה האנטישמית" (פטיציה = עצומה), שהגישו לביסמרק בסתיו שנת 1880. הם הסבירו שברצונם לשחרר את העם הגרמני מהיהודים ע"י חקיקת חוקים אנטי יהודיים. לדוגמא- לאסור על מהגרים יהודים נוספים להיכנס לגרמניה, להגביל את מספרם בשירות המשפט, להרחיק אותם ממקומות הוראה ,מלימודים אקדמאים וכו'. הממשלה אמנם לא נענתה לתביעות אך זה הגביר את האנטישמיות.
בסוף שנות ה- 70, ייסד אדולף שטקר, כומר פרוטסטנטי, מפלגה חדשה אנטישמית - המפלגה הנוצרית הסוציאלית. ביהודים הם ראו כוח הרסני ואנטי נוצרי וזרים לגרמניה. הם הציעו לחוקק חוקים שיגבילו את היהודים בעיקר בתחומי החברה והכלכלה.
1880 - ארנסט הנריצי מייסד מפלגה אנטישמית חדשה - מפלגת הרייך הסוציאלית. מפלגה זו קראה לקיצוניות רבה ולאלימות נגד יהודים. מפלגה זו החזיקה מעמד פחות משנתיים אך יצרה דגם חדש של אנטישמיות.
וילהלם מאר הקים ארגון אנטי יהודי - "ליגת האנטישמים". מטרות הארגון: הדיפת ההשפעה של האופי היהודי, חיסול השלטון היהודי ע"י חישול התודעה הלאומית הגרמנית, בידוד עסקי וחברתי של היהודים וסילוקם מן הפרלמנט ומן החיים הציבוריים.
מעבר לכל הארגונים והמפלגות היו גם סופרים ומלומדים שהפיצו את חיידקי האנטישמיות. ביניהם - היינריך טרייטשקה אשר טבע את הביטוי "היהודים הם אסוננו", אויגן דירינג, האוסטון סטיוארט צ'מברליין, שדגלו בתורת הגזע.
צ'מברליין הוציא ספר בשם - יסודות המאה ה- 19. לפיו "הגזע היהודי הוא התגלמות העקרות, חוסר הדמיון וכוח היצירה, אך כשרונו ותחבולותיו מופנים לערעור מעמדו של הגזע העליון.
בסוף המאה ה - 19 היו גם עלילות דם רבות נגד יהודים. בכל המקרים הוכח כי אין בסיס לחשדות אך זה עורר את האנטישמיות מאוד.
בתחילת המאה ה- 20 נחלשה האנטישמיות עקב שיפור במצב הכלכלי ושינוי רוח התקופה.

האנטישמיות באוסטרו-הונגריה
הקיסרות האוסטרו-הונגרית הייתה מפולגת לעמים שונים. בקרב כל אחד מהם גברה תחושת לאומיות. העמים השונים רצו להתייחד לעצמם ולחמו על זכויותיהם ועצמאותם. על רקע זה הובלטו הזרות והשוני של היהודים, ע"י ארגונים שונים שהשתמשו באנטישמיות כאמצעי לרכישת פרסום והשפעה.
גילוי אחד של האנטישמיות היה ע"י עלילות דם ,שעוררו זעם רב כלפי היהודים.
בתחילת המאה ה- 20 נחלשה האנטישמיות עקב שיפור במצב הכלכלי ושינוי רוח התקופה.

האנטישמיות בצרפת
מראשית שנות ה- 80 צצו בצרפת אגודות אנטישמיות בנוסח גרמניה.
אדוארד דרימון, עיתונאי שנון, שהקים את "האגודה האנטישמית הלאומית של צרפת" הוא כתב ספר בשם "צרפת היהודית" שבו הוא מאשים את היהודים בכל אסונותיה של המדינה. בגלל האופי הנפסד של היהודים הם מסאבים את האומה הצרפתית. בין מסקנותיו - יש לשים לאל את האמנציפציה ולהחרים את רכושם.
בשנת 1892 ייסד דרימון עיתון אנטישמי בשם "הדיבור החופשי" ובאמצעותו הגביר את ההסתה נגד היהודים.
הסתה זו הכשירה את הקרקע לפרשת דרייפוס.

רוסיה:
עד למהפכה בשנת 1917 עדין הוטלו על יהודי רוסיה הגבלות חמורות. היה עליהם לגור ב"תחום המושב" בלבד ולעסוק בתחומי עיסוק מצומצמים ביותר. במהלך המאה ה- 19 התבסס מצבם הכלכלי של היהודים. הם התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר, רוכלות וכד'. מצד שני, מספר היהודים המתגוררים בתחום המושב גדל פי שלושה, מה שהחריף את המצוקה הכלכלית.
רוב הקהילה המשיכה לשמור על המסורת היהודית, ובסך הכל התחלקה בין "חסידים" ל"מתנגדים". בין מחנות אלו הלך והיטשטש ההבדל בין המחנות ובו בזמן גם החלו להשפיע רעיונות ההשכלה. מתחילת המאה ה- 19 החלו הוגים למיניהם לבצע שינויים במסגרת החיים היהודית ובפרט במערכת החינוך. הם רצו לשלב לימודי קודש וחול. במקביל החלו לפתח ספרות בשפה העברית. הם פעלו בקרב הקהילה בתקווה לשנותה ולתקנה.
הם קיוו לשיפור במצבם עם השתלבותם מבחינה 'חילונית'. תקווה זו נגוזה (נעלמה), עם בואם של התפרצויות אנטישמיות קיצוניות, בשנת 1881/2 שכונו "סופות בנגב" מכיוון שהתפשטו כמו סופה באזורים רחבים של דרום רוסיה. אנטישמיות זו זכתה לגיבוי מלא של השלטונות שרצו להתסיס כנגד היהודים. לאחר מכן הוטלו הגבלות נוספות על היהודים.
במקביל לתהליך זה חל שינוי לגבי השתלבותם של היהודים בחברה הכללית. ההשתלבות באה לידי ביטוי במספר היהודים שלמדו במסגרות כלליות, באורח החיים שאפיין את הבורגנות האירופית, בפילות תרבותית ומעורבות פוליטית. הם נהיו ליברלים יותר והאמינו כי זה יסייע בידם להשתלב. רבים האמינו שבמציאות החדשה אפשר יהיה לשלב בין הדת היהודית לבין חיי החברה הכלליים. הערכים היהודיים לדעתם משתלבים עם הערכים הליברליים.