"התיצבו וראו" (שמות י"ד י"ג) - לפני סיום השלב האחרון של הגאולה הראשונה, כתנאי לסיום השלב האחרון, הודגש ע"י משה רבינו הצורך ליצירת אפשרות הראיה , ראיית ישועת ה', אשר בלעדיה לא תתכן הראיה, אשר בלעדיה ממילא לא יתכן גם סיום מלא של הגאולה - תנאי ה"התיצבו".
בלעדי ההתיצבות ברגע מכריע זה, יש רק מדבר נועל וים סוגר ומצרים רודפים. יש רק פחד על הנפש, פחד על הרכוש אשר הושג ואי אמון. בלעדי ההתיצבות יש גם במקרה הטוב ביותר של הצלה רק שימת לב לכלי הכסף וכלי הזהב והשמלות, ישנם רק אינטרסים אישיים, רק דאגה פרטית לסידור יותר נוח ויותר קל, ישנה רק שאיפה לנצל יותר ויותר את השילומים המצריים, להשיג טייפ-רקורדר, או מיקסר, או מכונית, או טרקטור. כי התיצבות פירושה עצירה עצמית, עצירה בעד המרוץ אחר ניצול מהיר ביותר, קל ביותר של התנאים החדשים למען חיי רגע, אשר כאשר באו כן ילכו.
כי בלי התיצבות יש רק דהרה. כאותה ריצה מטורפת בכבישים של זה אשר לא מענין אותו מה שנעשה בצדדים, אשר אינו מסוגל להסתכל קצת אחורה לעשות חשבון נפש של המיוחד שבהיסטוריה הישראלית, אשר כל ענינה יהיה להשיג דרגת שכר יותר גבוהה יום עבודה יותר משתלם, חלקת אדמה יותר מניבה, מחירי קילוגרם עוף יותר רנטביליים, ובחשבון סופי כמה קירות מטויחים יותר יפה, וכמה מטרים מרובעים של בניה, אשר יצליחו להשקיע בהם קצת לירות יותר.
כי בלי ההתיצבות כל אותה מסירות נפש, כל אותו חזון של תקומת מדינה, כל אותה אידיאליות שהושקעו בחלוציות בהזנחת האינטרס הפרטי, בבנין החברה החדשה בא"י, בהנחת היסודות לחיי צדק ואמת ייראו כנאיביים, כתמימים מדי, כמטופשים ביותר.כי בלי ההתיצבות כל אותה תקופה ארוכה של אלפים שנות גולה, של נדודים מעם לעם, של שמירה מכל משמר על תורת אלקים, אשר למענה הורגנו כל היום, תראה כמחוסרת טעם וענין. מבלי להבין, מבלי לרצות להבין, מבלי לתפוס, מבלי לרצות לתפוס כי כל היש של היום אינו אלא פרי המסירות הזאת של אתמול, פרי העקשנות של ההאחזות בתורת החיים מבלי ויתור וזיז כל שהוא.
מבלי ההתיצבות אין כל קשר, אין כל רצון וכל צורך וכל אפשרות ליצור קשר עם העבר, מבלי רצון מבלי אפשרות של תכנון משהו כלפי עתיד, מבלי "התיצבו" לא יתכן יציאת מצרים כהקדמה לקבלת התורה, וממילא לא תתכן גם יציאת מצרים מוחלטת בכלל!
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכ"ו א'). הרבה הם חולמי חלומות, העולם כולו מורכב מחלומות ושברם. כי כל יש בעולם אינו מושג מאליו, כי על הכל צריכים לעמול, ובכדי להרתם לעמל צריך ליצור את אידיאל ההישג, צריך לחלום עליו. ואכן כולם חולמים. יש מי שחלם על רפת, על גינה, יש מי שחולם על משרה טובה, יש מי שחולם על משק מפותח, על פרדס מניב, על הכנסה יציבה במובן פרטי. וישנם חלומות המתבטאים בשאיפות קולקטיביות. אבל צד שוה לכל אלה החלומות, שבבא השבר מתנדף החלום, אותה רומנטיות שהיתה מנת חלקו של החולם הופכת להיות להיטות, ניצול כל הטוב והיפה אשר הושקע בעידן החלום לפרוטות של מציאות. וממילא מתנדפת אותה אצילות, אותה הילה רוחנית שעטפה את השאיפה בעודה שאיפה.
ומציין נעים זמירות ישראל, שאשר יציין את שיבת ציון הוא, שגם בשוב ה' את שבתנו "היינו כחולמים", נמשיך להיות חולמי חלומות. כי כבר הסביר הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פי"ב ה"ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה ולא יהא להם נוגש ומבטל".
בשוב ה' את שיבת ציון לא יהא זה שבר החלום, אלא תנאים יותר נאותים להמשיך בחלום. "היינו כחולמים".
נזכור זאת גם במטרת "ראשית צמיחת הגאולה". אל נרצה לקטוף את פרחי הגאולה מבלי לתת להם להניב הפרי. יהא זה אות המבחן לגאולת אמת כי נמשיך להיות כחולמים, כי כל אותם ערכים אשר עליהם חיו ומתו אבותינו בארצות הגולה, כי כל אותם ערכים אשר קדושים היו בעליות הראשונות לארץ, לא יהפכו לאסימונים שחוקים. נתיצב כמעט קט, נסתכל אחורה, נסקור את כל מהלך הדורות, נזכור מה הביא אותנו עד הלום. או אז גם "נראה" את ישועת ה', או אז גם נראה את התפקיד הגדול של גאולת ישראל כקבלת תורה מחדש, כשלב הקדמה לגאולה השלימה, אשר עליה נאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א ט').
התיצבו וראו''
הרב ישראלי מציג תנאי שבלעדיו לא תיתכן גאולה - "התייצבו" - וזה התנאי לעצמאות....
