אני רואה את התסריט בעיני רוחי, תסריט ידוע מראש, לצערנו. המונים, המונים ינהרו ללוויה של הקדוש עדיאל רפאל קולמן הי"ד בכוכב השחר. רבנים יגיעו ממושב קשת הרחוקה ברמת הגולן, אישי צבור, אנשי משטרה, אנשי צבא ועמך.
ימחזרו ססמאות ידועות בלוויות של קדושים: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לקטוף שושנים", "וידום אהרון", "העצים החזקים שמחדשים את הגזע", "לא כל דבר אנחנו מבינים", "בקרובי אקדש", וכו' וכו'. ססמאות שחוקות, לצערנו.
עצרו רגע וחישבו, לאן אתם רצים ערב פסח! לאן יישאו אתכם הרגליים בשעות הקרובות, שבוע שלם לניחום אבלים?
מתגנבת לה מחשבה לליבי הכואב... לא עדיף לכם ערב פסח לנהור בהמוניכם בהתלהבות לעבר העיר העתיקה, להקריב קרבן פסח? אתם לא חושבים שיש פה איזה מסר משמים, לנו, לעם החכם, העם הנבחר?
המסר הוא - לאן אתם בוחרים לקחת את הרגליים? ללוויות וניחומי אבלים, או לקראת היעד האמיתי, המצופה מאתנו, כל כך ברור וגלוי וכבר יכול להתבצע, קרבן פסח.
המילה קרבן היא במשמעות חיובית בתורה. הרי רק עכשיו התחלנו לקרא את ספר ויקרא, פרשיות קרבנות. קרבן, מהשורש, ק.ר.ב, להתקרב לה', להיות קרובים. במקום להתקרב לה', להיות קרובים, אנחנו בוחרים לעמוד מרחוק, להתפלפל, לכתוב מאמרים, ואז יבחר לו השם את הקרבן בעצמו.
לא קרבן מן הצומח ולא קרבן מן הבהמה הטהורה. קרבן אדם. בחור צדיק. הורים טובים, אלמנה וארבעה יתומים, קרבנות הטרור.
אני מפנה פה את התהייה וההרהורים הללו אל כולנו. לאן אנו בוחרים ללכת ולאן אנחנו מעדיפים להפנות מבט.
אין זה סותר הידוק אבטחה, ביטחון. אין זה סותר ענישה קולקטיבית למשפחות רוצחים שמזינים את ילדיהם במומחיות בדקירת סכין דרך חלב אם שלהם. אולם אויבינו הם רק טריגר. הם נשלחו לפה בתור זרז, בתור קול קורא. קומו, עלו להר הבית. קומו, הכינו עצמכם לקרבן פסח, כל בית ישראל.
אם נשכיל להקשיב לקריאה של ה' אלינו, מצפון רמת הגולן ומדרום הנגב, ממרחבי ההתיישבות, השומרון, בנימין והרי יהודה, יזרמו אישי ציבור , יגיעו רבנים, למקום הקדוש ביותר בעולם, להר הבית, לירושלים, לעשות נחת רוח ליוצרנו.
קרבן פסח כהלכתו!