איך תיראה התקשורת בישראל בעוד עשור? אם להסתכל מסביב, המגמה ברורה: היא תהיה עוד יותר צהובה, עוד יותר קולנית ועוד יותר פרובוקטיבית מהיום. אבל זה תלוי בנו, בחברה הישראלית כולה, ובתשובה שלנו לשתי השאלות הבאות:
• הטענה המרכזית כלפי התקשורת היא "התקשורת שמאלנית". ברור שהיא שמאלנית יותר מרוב הציבור, אבל האם ומתי נבין שהסכנה האמיתית היא שהתקשורת מטומטמת? הדיון הפוליטי הוא קטן ומוגבל ביחס לאוקיינוסים של הבל ושל זבל ששוטפים את מוחנו, ומעצבים פה את הדור הבא של המדינה היהודית. למה לא משקיעים עשירית מכמות האנרגיה המיותרת שמשקיעים באמנון אברמוביץ' ובערד ניר, במחאה כלפי הריאליטי ותרבות הריאליטי? איך כל הימניים שכל כך מחודדים ועירניים כלפי כל הרמת גבה של מגיש באולפן, נעלמים ונאלמים כשמדובר בתכנים דביליים ומחפיצים שמזלזלים בקהל? איך כל הזעם על כל מיני ארגוני שמאל קיצוניים שמקבלים סיקור, לא בא לידי ביטוי גם במחאה על נושאים כמו שפה, אינטליגנציה, עדינות וחינוך?
• אבל אם נדבר בכנות, התקשורת שהכרנו ושאנחנו רגילים להתלונן עליה, הופכת רלבנטית פחות ופחות מהתקשורת שבכף ידינו. השאלה האמיתית היא לא מה יגידו אי שם באולפנים, אלא איך וכמה אנחנו נגלוש, נתמכר ונהפוך רובוטיים. זה יישמע פומפוזי, אבל לדעתי זה ה-אתגר היהודי בדורנו. לנסח מודל ששומר על צלם אלוקים שבאדם גם מול הווטסאפ והפיד. להילחם על קדושה גם בעידן אוטוסטרדת המידע. אולי דווקא הציונות הדתית נקראת להוביל כאן מהלך. ייתכן שבתחום התרבותי-תקשורתי זה קשה במיוחד. הרי הנטייה היא להיות נחמדים ולהשתלב, ולא להשפיע ולשנות ולקרוא תיגר. התרגלנו לצרוך את הקיים ולא להבין שעובדים עלינו. כך שהשאלה היא האם אפשר להציב מודל אלטרנטיבי, סוחף, ולעורר בעקבות כך את החברה כולה לדרוש יותר. האם מי שמדבר רבות על מסירות נפש בתחומים אחרים (התיישבות, צבא, התנדבות), מוכן למסירות נפש גם מול הפלייליסט, הסמרטפון והפריים-טיים? הלוואי.
הכותבת היא עיתונאית בחברת החדשות
צפו בשאר התחזיות ליום העצמאות ה-80 של ישראל
סיון רהב מאירצילום: Eyalbenyaish-cc-by-sa