הערב התקיים הטקס המרכזי מרחבת הכותל המערבי: הטקס המרכזי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, בהשתתפות נשיא המדינה ריבלין והרמטכ"ל כוכבי, בנוכחות מצומצמת וללא קהל בשל הגבלות הקורונה.
דברי הרמטכ"ל רב אלוף אביב כוכבי: "רחבת האבן שלפניי גלויה וחשופה, מתחתיי השרידים של ערש העם היהודי, ומאחוריי אבני הכותל, שאליו נשאו עיניים דורות על גבי דורות. התפללו, נלחמו וזכו בו במחיר חייהם. אני עומד על החומה, וכדברי השיר, מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו לדקלם על חומותייך, שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
אבל עכשיו, השיר ממשיך, ואני נמצא כאן בתפקיד, ובשם כל צה"ל זוכר את החובה והזכות שהמדים מקנים לנו. הרחבה כמעט ריקה מאדם, אבל לנגד עיניי עם ישראל שעליו נשבעו להגן, כל חיילי צה"ל בעבר ובהווה, ובשורות הראשונות עצובים ועצורים בני המשפחות השכולות.
אלו ימים מורכבים, המביאים עימם דאגה וחשש, הנובעים מהסכנה שמרחפת. תקופת משבר כמו תקופת מלחמה, דוחקת את הטפל והשולי, ומבליטה את החשוב, את הערכי, ואת קדושת החיים.
עבור מפקדי צה"ל וחיילו, החשוב, הערכי וערך החיים הם המהות כל הזמן, הנובעים מייעודנו: המשירה על ריבונות המדינה ועל ביטחון אזרחיה. למען מטרה זו נשקיע כל מאמץ באמצעות מקצועיות, אומץ, מנהיגות, ונכונות להיות בחוד העשייה, כשבקצה, בלב הסכנה, לעולם היחידות הקרביות.
עבור חיילי צה"ל הסכנה אינה מתוחמת לתקופה נתונה. היא נוכחת כל השנה בפעילות הביטחון לאורך הגבולות, במבצעים ובמלחמות, בשגרה ובאימונים. היא מרחפת מעלינו בקביעות, ומעת לעת משיגה אותנו, ומשאירה משפחה אחר משפחה כואבת ושבורה לנצח.
משפחות יקרות, גם כעת, למרות המרחק, כל עם ישראל ביחד איתכן, באמצעות כל סוגי המסכים. איש איש בביתו, עוצר, מזדהה ומקדיש זמן לזיכרון הבנים והבנות. לרבות מהמשפחות בארץ יש קרוב משפחה, שכן או מכר, שמסר את חייו, וליתר האנשים יש תחושת הזדהות עמוקה עם ההקרבה ומחירה.
את כל עם ישראל חוצה היום הצער בחוט מחוספס, אבל הכאב שלכן המשפחות לא ניתן לתיאור. הוא קבוע ואינסופי, שוכן בלב ובתודעה, נוכח כמו מחזור הדם בגוף, ופועם ברציפות כמו הדופק. והדופק מתגבר בכל פעם שאתם שומעים את השיר שאהב, בכל פעם שאתם מכינים את המאכל שאהבה, ובכל פעם שבקצה הרחוב נראית דמות חייל עם כומתה באותו צבע, ודמיון ומציאות שמתערבבים.
דבר אמנם לא ישתווה לכאב ולחוסר שאתן חשות, אך יש לו לכאב ערך ותכלית. במשך אלפיים שנה היה הכותל סמל מוחשי לתקווה שבלב – לחיות כעם חופשי בארץ ישראל ובמדינת ישראל. קהילות יהודים בכל רחבי העולם התפללו. למרביתן התנכלו, את רובן גירשו, ואמרו להם: לכו, לכו לארץ שלכם, לכו ואל תחזרו. אז הלכנו, באנו, וחזרנו לתמיד. ואנו עומדים על המשמר, אשר גובה מחיר יקר.
אין כיום כמעט חלקה או מקום בארץ ישראל שאינם ספוגים בדם לוחמינו. אך כיום, בדרכים שפרצו המשוריינים, נוסעות אלפי מכוניות, במקום המשלטים שבהם חרפו הלוחמים את נפשם, הוקמו יישובים שוקקים, ובמקומות שבהם צעדו והתקיפו פלוגות וגדודים, בנויות ערים. כל קילומטר לאורך הגבולות יודע לספר על היתקלות או קרב, שמולו ניצבים היום, בית, מטע או בית ספר.
בכל מקום שאליו הגיעו יחידות צה"ל, הונף דגל המדינה, וחיים וקהילה החלו להתפתח. אבל היום, הדגל משפיל קומה לזכר הנופלים, ומזכיר לכולנו שהכאב העצום שאתם, בני המשפחה, חשים, הוא כאב החירות, וכאב העצמאות שיש למדינת ישראל. ומחר הדגל יתרומם לראש התורן.
כל חוט כחול שרקום בו מייצג אחד – משמונה עשר אלף חמש מאות שישים ואחד (18,561) חיילי צה"ל ומפקדיו, שבמותם אפשרו לנו חיים בטוחים במדינת ישראל. בני המשפחות היקרים, מדינת ישראל היא של כל אזרחיה אבל קודם כל שלכן.
ועכשיו בדור שלנו, חובתנו להמשיך ולהבטיח את החיים בביטחון. מול אויבים וצבאות טרור שלא חדלים מלנסות לפגוע באזרחי מדינת ישראל – ניצב צה"ל, מוכן, עוצמתי והתקפי. נתייצב לכל משימה מתוך נכונות ונחישות, ונראה בניצחון את הדרך היחידה להשגת המטרה. לא נפסיק לבקר את עצמנו, ונדרוש מעצמנו שיפור והתחדשות. לא נחשוש לשנות ולהשתנות, נגלה אומץ בהחלטות, ונוביל בכל אתגר שלצה"ל יש בו יתרון. זו תקופה מורכבת ואני תקווה שתסתיים בהקדם.
צה"ל רתום בכל כוחו למלחמה בהתפשטות המגפה, ועושה כל שניתן, כדי לסייע למדינת ישראל. זהו אתגר לאומי, וצה"ל נרתם לכל דבר שהוא לאומי ורלוונטי.
המאמצים השונים נפרסים לאורכה ולרוחבה של הארץ- לוחמים בסמטאות – של ירושלים ובני ברק מחלקים מזון, מפקדים- מסייעים לרשויות המקומיות ולמערכת הבריאות, אנשי פיקוד העורף – בחזית המאבק, ויחידות מודיעין ופיתוח אמצעי לחימה- מפתחות טכנולוגיות ואמצעים לרפואה.
כל יחידות צה"ל דוחפות ויוזמות, מאמצות קשישים ובתי אבות, וכשהדלת נפתחת ואישה בת 80 פוגשת חייל בן 20 עם חבילת מזון, צבא העם מקבל משמעות נוספת.
נמשיך לעמוד על המשמר בכל הזירות, נעשה כל שביכולתנו על מנת להגן על אזרחי מדינת ישראל, נסייע ככל שצריך בחזית הבריאות. אנו עושים זאת מתוך תחושת דחיפות, הזדהות ונפש חפצה. זהו צה"ל – צבא העם למען העם.
אשרינו, צבא ההגנה לישראל, שבכל ימות השנה יש לנו תפקיד, מקצוע, חובה וזכות, לעסוק בחיוני, במהותי ובמה שיקר – האדם. אנו גאים ללבוש את מדי צה"ל, ולבצע בשמו משימות צבאיות ולאומיות כאחד. זה ייעודנו והמקום הזה, רחבת הכותל – ממחיש אותו.
רק לפני כתשעים שנה, התפרץ לכאן לרחבה הרב משה צבי סגל, תקע בשופר ונאסר על ידי חיילי המנדט הבריטי. זה היה מעשה אסור באותם ימים. צה"ל החזיר לעם היהודי את הכותל, ואפשר לתקוע בו כל תרועה: החל מתרועת חג ומועד, קריאות שמחה בעליית בני מצווה לתורה, ועד לקריאה המהדהדת של שבועת הלוחם, המתחייב כאן מול אבני הכותל "להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת".אבל היום, היום אנו תוקעים בשופר זעקה משולבת של אבל ושל חירות. נוסיף לחזק את הפצועים, לחזק את משפחות השבויים והנעדרים, ונעשה כל מאמץ להשיבם לגבולם.
משפחות יקרות, בשמי ובשם כל מפקדי צה"ל, אני מצדיע לכן, על כוח העמידה, ועל הביטחון שלו זכינו בזכות בניכם ובנותיכם. אני מחזק אתכן ומחבק אתכן. אני עומד על החומה, כך בשיר, במציאות – אני חלק ממנה, ואיתי כל חיילי צה"ל המהווים את חומת המגן של מדינת ישראל. יהי זכר הנופלים ברוך".