היי רנצ'
עברו שנתיים, בעצם שנתיים פחות שלושה ימים, מהיום שהחיים שלי התחלקו לשניים.
הימים שבהם היית נוכח פיזית, והחלק השני שאתה לא פה פיזית אבל כל כך נוכח.
רן, הזמן עצר מלכת וזה נראה כאילו רק אתמול הלכת מאיתנו. מצד שני, כל כך הרבה השתנה פה.
המון דברים שמחים קרו, המון רגעים מאושרים התקיימו, אבל שום דבר לא היה שלם, החוסר שלך היה מורגש בכל רגע ורגע.
רנצ', אני יודעת שאתה כבר יודע שאתה אבא לארבעה. אתה רק לא יודע איזה אוצר קטן נולד לך. כמה היית אוהב את רנה, שנולדה בדיוק חודש אחרי שהלכת מאיתנו. ארבעת הילדים שלך הם הסיבה שלי להמשיך לתפקד. השארת לנו ארבעה יהלומים ואישה מדהימה ועל זה אני רוצה להגיד לך תודה. אני יודעת שאתה צופה בהם מלמעלה ומכוון אותם, אני יודעת כמה היית גאה בילדים שהם גדלים להיות וכמה הם גאים שאתה אבא שלהם.
רן, אח שלך הקטן התחתן ונולד לו ילד, אר"י - אחי רן יעבץ. עדין לא נתפס שיש ילדים שנקראים על שמך.
גם החברים שלך קראו לילדים שלהם על שמך. זה לא מפתיע אותי כי היית כל כך מיוחד, עם תכונות שכל אחד היה רוצה בילדיו. עם תכונות שאני הייתי רוצה בבעלי ובילדים שיהיו לי בעז"ה.
ערך המשפחה, החברות ואהבת המדינה לצד אופטימיות ענקית תמידית.
אתה זוכר ששלושה ימים אחרי ה - 7/10/23, שכל האחים מגוייסים למילואים, שאלתי אותך מה אתה צריך ואתה ביקשת רק דגלי ישראל לשים על כל הנגמ"שים. זה הדבר שהיה לך הכי חשוב, שהדגל של המדינה שכל כך אהבת יהיה הכי גבוה שאפשר. בתוך המלחמה, באחת השיחות שלנו, אמרת לי שאתה מוכן לעשות הכל בשביל שתושבי הדרום והחטופים יחזרו לארץ ויוכלו לגור בשקט בבתים שלהם, אמרת ונתת הכל למען המדינה, למעננו. אז שתדע שכל החטופים חזרו. המתים לקבורה ראויה והחיים לחיים לשיקום והמשכיות של העם שלנו.
אתה יודע רן, עברו שנתיים וכולם אומרים שהיית החבר הכי טוב שלהם, כמעט שנתיים שאני מנסה להבין איך זה אפשרי, איך היית כל כך טוב בזה. אבל אז קיבלתי את הודעה ששלחת לצוות שלך במילואים חודש בדיוק לפני שנהרגת, כמה ימים לפני הסבב השני שכתבת להם "רציתי לבקש לעשות מאמץ גדול להגיע…אני בטוח שלהרבה זה לא בא בטוב, גם לי זה לא פשוט להשאיר אישה בחודש 8 ועוד 3 ילדים אבל ממש חשוב שתגיעו... קודם כל כי הגיע הזמן שננצח אותם ודבר שני בשביל החברים שלכם... מחכה לראות את כולם אוהב אתכם", וברגע אחד קיבלתי הוכחה למה שידעתי המון זמן, אתה תמיד שם את האנשים סביבך לפניך גם שלא נוח לך בשביל הכלל.
אחי הבכור, מי היה מאמין שאני אתגעגע להצקות שלך, לרגעים שידעת להטריף אותי ממש כמו אח גדול, שאני אתגעגע לנסיעות שלנו ביחד למשחקים של מכבי תל אביב, לשיחות שלנו, לראות אותך בארוחת שישי עושה את הטקס הקבוע של "פותח את ידך" עם גל ביחד. לכוריאוגרפיה בפסח בשיר "אחד מי יודע".
לראות אותך ולהרגיש אותך, ולא רק בתמונה.
דובי רן, אני ממשיכה, אני ממשיכה לחייך ולראות את הטוב בתוך הכאב והגעגוע כי זה מה שלימדת אותי בתור אח גדול. אני משתדלת להמשיך את דרכך ולהביא את הערכים שלך קדימה, את ערך המשפחה, החברות ואהבת המדינה עם חיוך ענק על הפנים.
מתגעגעת אליך יום יום ואוהבת אותך יותר משאפשר להסביר.
אחותך הקטנה נוי.