מכתב לילד בן 40
אספי שלי, אני זוכר את היום הנורא ההוא, כל פרט ממנו, עלית לאוטובוס שיקח אותך הביתה מעוד יום בבית הספר.
אני זוכר את מראה האוטובוס ואותך בתוכו, חסר חיים, שבור, חלל.
אני זוכר את הריבים שלנו ואני זוכר את הבילויים שלנו. אני זוכר איך רבנו על הכנת שיעורים, אני זוכר איך כשהתחלת להתאמן בגלישת גלים הגעת עד החוף ונשבר קצה הגלשן, איך נסענו יחד מחיפה להרצליה לקנות לך גלשן חדש ואיזה חיוך היה לך בדרך חזרה עם הגלשן החדש באוטו. היו ימים שכל מה שאיפשר לי לחיות זה הזכרונות. זכרונות שמחיים אותך ומדכאים את הגעגועים שמכים בנפש.
מיום שנרצחת באכזריות בפיגוע ההוא, החיים נעצרו. גם לא נוצרו זכרונות חדשים.
עברנו על תמונות שהיו בבית, על אלבומים שלא ראינו שנים, על תמונות שהיו במחשב, והכל היה זכרונות ישנים, זכרונות חדשים לא נוצרו. בהתחלה עוד הגיעו חברים עם קטע סרט, תמונה וסיפור שלא ראינו. איזו התרגשות זו הייתה לראות משהו חדש שלך.
אני כל כך מקנא בהורים שכולים של היום, שיש להם טלפון של הילד עם אינסטגרם וטיק טוק ומה לא, וגיגות של בייטים מלאים בזכרונות לעבד.
בסופו של תהליך הכל נגמר, ממצים את הזכרונות שיש, ואין חדש.
פירקתי לך את החדר ואת תיק בית ספר, קיויתי שבסוף אמצא משהו שהחבאת, יומן שכתבת, מכתב, משהו. לא מצאתי כלום. ניסיתי להמציא זכרונות חדשים, ביקשתי שיציירו אותך, אולי אם אראה ציור שלך תהיה בו פרשנות חדשה לתמונה ישנה, אולי מזה יבואו חוויות וזכרונות חדשים.
הרי מה רוצה אבא מילד. שיחיה את חייו, יחווה חוויות וישתף זכרונות. מבית ספר, מהצבא, מהאוניברסיטה, מהטיול בעולם. מה משמח הורים יותר מלראות את ילדם מקים משפחה ומוליד ילדים משלו.
וכלום מזה לא היה לי. נשארת לי בזכרון כילד בן 17.
כשאחיך הקטן עבר אותך בגיל ניסיתי לראות בו את מה שלא ראיתי בך. כשאחיך שנולד אחרי שנרצחת עבר אותך בגיל, כבר היה לי ניסיון בלנסות לראות דברים אבל לדעת שזה חסר תוחלת.
בלילות הארוכים ללא שינה כשדיברנו, הייתה זו שיחה של אבא וילד. נשארת ילד. ניסיתי לדמיין מה היית עושה אילו היית חי אבל זה תמיד נגמר במפח נפש. אולי כי היית תמיד טיפוס עצמאי שבחר בדרך משלו ולא הלך בדרכים המקובלות והיה קשה לחזות אותך.
זה קצת כמו בשיר של רמי קליינשטיין
"שתגדל להיות צודק
שתדע לראות את האור
ולמצוא את האמת
בתוך החושך הגדול
שתמיד תהיה חזק
אל תשחק את המשחק
שתישאר צעיר לנצח
אז נשארת צעיר לנצח, ואני נשארתי אבא של ילד צעיר לנצח"
אבל השנה משהו השתנה, לא אצלך, אצלי, יש קוראים לזה משבר גיל הארבעים. אני כבר מזמן עברתי את גיל הארבעים, אבל אתה ...
השנה בחול המועד פסח, י"ח ניסן (או למניינם יחול ב-27 לאפריל 2026) נהיית בן 40. ציון דרך חשוב בחייו של כל אדם. בפרקי אבות כתוב "בן ארבעים לבינה"
אני מנסה לחשוב מה זה אומר?
אומר רש"י: "להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה". אדם שפיתח את מחשבתו כל ימיו, מגיע בגיל זה לשיא יכולתו להבין את העומק שבכל דבר, וממילא זו העת הראויה להתחיל להורות לאחרים.
זה פותח דלת לעולמות חדשים, מה אני אמור לדמיין עכשיו. במה היית עוסק? בתחום ריאלי? עיוני? באיזה מקצוע היית בוחר?
לא עסקתי בזה עד היום, ראיתי אותך ודיברתי איתך כילד. ופתאום אני רואה את השינוי ולא יכול לחזור לאחור, לא יכול יותר להמשיך ולדבר ולחשוב עליך כילד. אני מנסה לאמץ את השינוי ולראות אותך ולדבר איתך כבן ארבעים. אדם בוגר בעל בעמיו.
אתה נמצא איפה שאתה ואני מרגיש חייב לעבור שינוי. אתה בן ארבעים ואני עובר את משבר גיל הארבעים שלך.
אספי שלי, ילד שלי, גבר שלי, החיים לקחו אותך ממני אבל אתה חלק ממני. לעולם ועד. לנצח.
אני מקבל עלי באהבה את השינוי הנדרש ממני, אני מבטיח להשתנות בשבילך, מה זה משבר גיל הארבעים מול עשרים ושלוש שנות שכול. ומול השנים שעוד נותרו לנו.
לא יכולתי להגן עליך ולהשאיר אותך איתנו, בגוף, אני מבטיח לשמור על הנפש ועל הרוח חיים ככל שאני אחיה.
מתגעגע עד אינסוף ואוהב אותך בן שלי יקר
אבא