"ההורים שלך אימצו את כולנו, החיבור הזה נתנאל הוא משהו מיוחד"

יהלומי

אני זוכר היטב את בוקר יום שישי 22.9.2012, שכבתי על מיטת הקומותיים במוצב כשקיבלתי את הטלפון הבלתי נתפס, 'יהלומי נהרג'. באבחה אחת מהירה איבדתי את התמימות. נראה שהיום רבים רבים איבדו אותה, אבל אז לפני 13 שנים הרגשתי איך באחת המציאות הישראלית המורכבת מכה בי. אני זוכר את עצמי עומד מעל הקבר שלך, לבוש מדי צה"ל וחושב 'זה פשוט לא יכול להיות'. אבדה התמימות.

אני רוצה להגיד לך ש-13 שנים אחרי, הכאב לא שוכך, אבל הוא מלווה בנחמת מה שהולכת וגוברת מעט בכל שנה. אתה יודע כמה החבורה שלנו תמיד הייתה מגובשת וחזקה, אבל דווקא משהו בטרגדיה הזאת שהכתה בנו חיזק עוד יותר את החבורה, עם תוספת משמעותית אחת - המשפחה שלך.

את הוריך, טובה ושמוליק היקרים כמעט שלא הכרתי לפני האסון, אבל מאז הם מלווים אותנו ואנחנו מלווים אותם, כל הזמן ובהדיקות הולכת וגוברת. והחיבור הזה נתנאל הוא משהו מיוחד, ההורים שלך אימצו את כולנו לחיקם ואתה יודע כמה זה לא פשוט בחבורה המופרעת שלנו. המשפחה שלך מאפשרת לכולנו להרגיש חלק, יש מקום להכל ולכולם.

אני חייב לספר לך משהו שאותי מדהים בכל פעם מחדש, כמה אתה נוכח בחיים של כולנו. אנחנו לא צריכים אזכרה ולא יום זיכרון, אתה פשוט נמצא שם איתנו תמיד. אתה איתנו בחתונות שלנו ובשמחות שלנו, אתה נמצא איתנו בישיבות לתוך הלילה בערבי שבת שכולנו ביישוב, אתה איתנו במפגשים אצל הוריך בזמן שאנחנו מדברים את עצמינו לדעת עם העוגות הנפלאות של אחותך.

אתה איתנו קבוע כל ערב חג ראשון של סוכות כשאנחנו משתלטים על הסוכה של הוריך, מתלבטים אם לא כבר מאוחר מדי אבל בכל זאת נשארים עוד שעה ארוכה. אתה איתנו בכל שיחה על משחקי הכדורגל בילדות ותמיד יש מי שנזכר איך חרכת במהירות הבלתי סבירה שלך את האגף.

ואתה איתנו גם בימים הקשים הללו של יום הזיכרון, בהליכה לבית העלמין, בצפירה, בבית של הוריך האהובים בשעות שלאחר מכן. אלו תמיד רגעים כואבים כל כך אבל מלאים בעוצמות, עוצמות שנבנו מאותו יום ארור בו איבדנו את התמימות.

אני רוצה להגיד לך שאתה איתנו גם ברגע בו האבל הופך לשמחת העצמאות, אז מגיעים כולם לאותה חורשה קבועה, עם אותה גרילנדה קבועה ומנגל קבוע, עם הנשים שלנו והתינוקות שלא נמצא להם בייביסיטר, וחוגגים עד השעות הקטנות. וההורים שלך, איזה אנשים הם, תמיד מגיעים גם, מצליחים בכוחות העל שלהם לשמוח איתנו אחרי היום הארוך והקשה הזה. ותדע שהשיחות הכי טובות בעולם הם השיחות עם אמא שלך בערב יום העצמאות, הכי טובות!

נתנאל, שמתי לב למשהו שאני לא יודע אם הוא מובן מאליו, אבל בכל הזמנים האלה שאתה איתנו אנחנו צוחקים הרבה, הרבה מאוד. החבורה שלנו לא מפסיקה לצחוק ובמבט מהצד רגע אני יכול להגיד לך כמה זה נפלא שאתה איתנו ברגעים האלה, כמה זה מיוחד שהזיכרון שלך, עם כל הכאב, מלווה בהרבה שמחה וצחוק.