אתה היית בן 17, אולי 18. אני הייתי בת 22, אולי 23. לירזי, אחותנו האמצעית התחתנה ראשונה ונשארנו בבית רק אנחנו- הבכורה והקטן. אתה היית אז בישיבה התיכונית, אחר כך בישיבה הגבוהה, אני גרתי במהלך השבוע במעונות של האוניברסיטה בירושלים. היינו נפגשים בסופי השבוע.
היינו נפגשים בסופי השבוע- לפעמים רק אנחנו, לפעמים עם לירזי, אמיר ומעייני, האחיינית הראשונה שלנו ,שלא הצלחנו להוריד מהידיים, להצטלם איתה ולשחק איתה. לפני הגיוס חזרת הביתה למשהו כמו חודשיים, אולי קצת יותר.
אביחי אמסלם הי"ד ומשפחתו צילום: באדיבות המשפחה
אני, כבר בת 25, בדיוק התגרשתי וחזרתי הביתה חבולה, שבורת לב, שחוחת קומה. הייתי קמה בבקרים, מוקדם, ונוסעת מהבית של אבא ואימא בחדרה ללימודים בהר הצופים. בין לבין ניסיתי להתאושש ולאסוף את שברי חיי.
אתה היית שם, איתי. מחכה לי בבית כשאני מגיעה מיום ארוך או חוזר בערב מעוד התנדבות או בילוי עם חברים. היית שם כשהייתי בוכה בלילות עד קוצר נשימה, דופק לי על הדלת ושואל בקול הזה שלך, החצי-צרוד, הקול שיש כמוהו בדיוק לבת האמצעית שלך, שהיה נמוך בדיוק בגובה שנכנס ללב השבור שלי: "שירה-אמונה?" בביטחון שקט שנסך גם בי ביטחון וידיעה שתמיד יהיה מי שישמע את הבכי שלי ויושיט לי יד אחות.
בתקופה ההיא מיצית את הזמן לפני הגיוס עד תומו. היית עסוק בלהעלות את הכושר הפיזי שלך, כדי להיות לוחם חזק ובעל יכולות. בילית עם חברים וכשביקשתי להצטרף הם היו קוראים לי אחות של אמסלם.
אביחי אמסלם הי"ד, צילום: באדיבות המשפחה
טיילת הרבה , לפעמים אפילו הצלחנו לטייל ביחד- לצאת לאיזה מעיין, לקפוץ לעיר לסידורים, לקחת את האוטו ליום כיף, לנסוע בקו 852 לסינמה סיטי בגלילות. לפעמים גם לירזי הצטרפה, לפעמים אפילו אמיר גיסנו, שלאורך השנים כבר הפך להיות האח הרביעי שלנו.
אלה היו חודשיים, אולי שלושה, של נעורים מתפרצים של שנינו, גם אם קצת בדיליי, של מתיחת גבולות, של אחאות אחרת, בשלה, בוגרת. אחווה, שבה, לאחר שכל אחד פיתח את עולמו האישי עם חברים- חזרנו הביתה ללמד ולהשוויץ אחד מול השני, מתלהבים ביחד מהגילויים שמחוץ לבית.
זו הייתה אחת התקופות הטובות בחיי. תקופה שלנצח תישאר כמו מתנה קטנה שקיבלתי ממך- רצף של אינסוף זיכרונות דחוסים בחודשיים וחצי, נוסף על זיכרונות חיים שגרתיים, בגיל שלרוב לא זוכים להיות עם אחים שלך באותו בית.
חבילה הדוקה, דחוסה, של אהבת אחים מדהימה, טהורה, נקיה. של עתיד פרוס לפנינו ותיאבון אדיר לטרוף אותו. של ביטחון שתמיד יש לי אח קטן-גדול לפנות אליו. אח שידע להוציא את שנינו מהבאסה אחרי ריב, שידע להקליל גם את הכסאחים הכי גדולים, שידע להזכיר לי שאנחנו משפחה ושבמשפחה, מתחת לכל הריבים, ממשיכים לאהוב. אחי הקטן שהפך למורי הגדול.
אביחי אמסלם הי"ד צילום: באדיבות המשפחה
כבר שנה וחצי מאז ש.
כבר שנה וחצי שקרס בי קיר וחשף מאחוריו מערה, מקום בלב שהוא רק שלך ושלי. כשאני מחפשת את האהבה הזו שלך, המרפאת, העגולה, אני זוחלת למערה הזו ומוצאת אותה שם. אני מתחממת בה כשקר לי ומתנחמת בה כשדוקר לי מדי.
אני מזכירה לעצמי שתמיד אוכל לפתוח את האריזה הדחוסה הזו של הזיכרונות ולנשום פנימה חלק מהזיכרונות, לחיות את האחאות הסוערת, הסוחפת, חסרת המעצורים שלך, להיות אני בעצמי כמוך ולהקטין ריבים ולהגדיל מולם את הפשטות ואת האהבה. מזכירה לעצמי שלנצח, עד סוף כל הימים, אני אהיה אחות של אביחי, או כמו שחברים שלך היו קוראים לי- אחות של אמסלם. אני.
תודה אחי, מעולם לא הייתי גאה יותר להיות חלק ממשפחה שדווקא אליה בחרה הנשמה שלך לרדת, גם אם לזמן קצוב. תודה, אחי הקטן ומורי הגדול, תמיד הייתי גאה להיות, בפשטות, אחות של אמסלם.
אחותך הגדולה,
שירה-אמונה