אחיעד אהובי,
אני יושבת כאן, ליד התמונה שלך, וכותבת לך מילים שקטות מהלב. שלוש עשרה וחצי שנים מאז הדפיקה הארורה בדלת ששינתה את חיינו לעד. שלוש עשרה וחצי שנים שאתה לא כאן - והלב עדיין מחכה שתיכנס פתאום בדלת.
היית בן 21 כשנפלת - ולעד תישאר בן 21, צעיר, מלא חיים, מחייך אל העולם. אין יום שאני לא חושבת עליך. אין בוקר בלי זיכרון קטן שמציף, אין לילה בלי דיבור שקט אליך בתוך הלב. אני זוכרת איך היינו יושבים יחד - על כוס קפה (יותר נכון על אייסקפה שכל כך אהבת) בבית ובבית קפה, שיחות על החיים, התייעצויות קטנות וגדולות. היינו כל כך מחוברים, אתה ואני. חבר אמיתי.
אחיעד רובנר ז"ל צילום: באדיבות המשפחה
גם אבא שלך (אבי) מדבר עליך הרבה. חושב עליך, מתגעגע אליך, מספר סיפורים שמעלים חיוך ועצב יחד. אחרי שהלכת, נולדו דרכים חדשות להרגיש אותך איתנו. כך נולד "שולחן הנופלים" - מיזם שמחבר אנשים, משפחות שכולות, כאב ואהבה גדולה. כך קם גם מצפה אחיעד בשוהם - מקום של שקט ורוגע, עם הנוף הכי יפה שיש. מצפה שמלא שמחה ותקווה - מצפה שבו אנשים מתאהבים, מציעים נישואים, מתחילים חיים חדשים, ואתה - אחיעד שלי - צופה מלמעלה ומברך.
אתה חי בכל נשימה שלנו. אתה חי ביואב החייל, בתמרה המשוחררת הטרייה של הצבא, באביבית שמחבקת את ילדיה, במאיה העוזרת ביצירת חיים חדשים ובגל שמחפש אור בכל פינה. אתה חי בכל טיול משפחתי, בכל זיכרון שמסופר, בכל צחוק שמתחיל בדמעה.
אחיעד רובנר ז"ל עם אימו יעל צילום: באדיבות המשפחה
אחיעד שלי, הצעד הראשון תמיד היה שלך - וגם עכשיו, אנחנו הולכים בעקבותיך, צעד אחר צעד, בידיים של זיכרון ואהבה. אחיעד שלי, אני מרגישה אותך כאן לידי - מחייך אלי את החיוך שלך, מקשיב, שואל, מלווה. אחיעד שלי, אני מבטיחה, שכל עוד אני נושמת - אתה חי בי.
באהבה שלא נגמרת. בזיכרון שלא דועך. בצעד אחד ועוד צעד - יחד.
אוהבת אותך עד אין קץ,
אמא