בפעם האחרונה שראיתי אותך היית בתוך ארון עטוף בדגל המדינה
הייתה בתוך קומנדקר בצבע ירוק זית וסביבך חיילים במדי זית
הקומנדקר נכנס ברוורס וכל הקהל – המון קהל מפנה לו את הדרך
והדרך לא נגמרת – הכביש נראה כמו קילומטר והוא בסך הכל 50 מטר
והכי בולט זה השקט ,שקט מצמרר שמידי פעם מופר בצעקה או אנחה או חריקה
ויד מונחת על כתפי ,לא יודע מי ,לא יודע מה ,יד גדולה ,חזקה לוקחת אותי אחורה
וקול קורא לי ,קול חזק צועק זוז ,זוז , תן לו להגיע .
ואני ? אני מה אני רוצה ? רוצה רק לגעת בך , לראות אותך ,מבעד לארון מבעד לדגל
אבל אתה נוסע ,נוסע קדימה ואותי יד נעלמה דוחפת לתוך מונית לבנה .
אני באמצע בין אבא לאמא נוסע אחרייך ורואה מבעד לחלון מלא פרצופים מוכרים חברים מכרים משפחה וגם מלא פרצופים לא מוכרים מהעיר מהשכונה מהמדינה .
והקומנדקר נוסע ואנחנו אחריו במונית הלבנה ,הכבישים ריקים וכל העיר עומדת דום לכבודך .
זה מדהים איך אתה מצליח לגעת בכולם .
מגיעים לבית העלמין ,השקט נעלם ומתחילה המולה ,מתחילות זעקות שבר ,מתחיל בלגן ,
רעש ,רעש ,רעש ,המון רעש צעקות, זעקות, בכי נשלט ולא נשלט וקולות תפילה וקולות תחינה .
ואני ,אני שומע רק את אמא בוכה ומתעלפת ושוב בוכה ושוב מתעלפת .
ורעש המון רעש ובכי וצעקות שלי ושל חברים ומשפחה ואז דממה ,שקט .
אני רואה את הפנים את צמרות העצים את הדמעות את החיילים את כל הקברים אבל לא שומע כלום
לא שומע את הקולות את הבכי את הצעקות את הזעקות
שקט ,דממה ואז מטח יריות ועוד אחד ועוד אחד ואז שוב שקט ודמותך עולה מולי מחייכת קורנת נוגעת בי ואומרת לי ביי אחי נתראה מתישהו לא בקרוב ביי אחי אוהב אותך הכי בעולם
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אליסף פרץ, אחיו של סגן אוריאל פרץ ז''ל ורס"ן אלירז פרץ ז''ל יחד עם נוי פרי, אחותו של סמ"ר טל יפרח ז''ל יחד עם אחים שכולים ומתנדבים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, מכל גווני החברה הישראלית.