הי יוחאי שלי בני אהובי.
כותבת לך בערב יום הזיכרון השביעי מאז השארת אותנו כואבים והמומים. הנה יוחאי חולפים עוברים להם הימים.
אלינור בכורתך בכיתה א', כל כך דומה לך, ילדה חכמה ומהממת. ואפילו ליאב שנולדה חצי שנה אחרי בגן חובה. יפיפייה וחריפה. טלי שלנו המהממת עושה עבודה נפלאה.
אליאור עם חמישה, אמיר עם שלושה, תמיר התחתן ויש לו בן. שייקה התגייס לפני כחודש, ושירוש הנסיכה של הבית בכיתה י"א ומתחילה ללמוד נהיגה.
מה אומר? היית מאמין? נהיינו חתיכת משפחה, אך אנו כל כך חסרים אותך.
הקושי הגדול הוא במפגשים, תמיד מסתכלת לצדדים, ונשבעת יוחאי שלא פעם ראיתי אותך עומד ביניהם, שמעתי את הצחוק המתגלגל חשוף שינים שלך. נשבעת ששמעתי אותך מדבר, את הקול שאליו כל כך התגעגעתי. נשבעת שעם החיבוק לא פעם התעוררתי.
אז אולי חלמתי, אבל כל כך אמיתי הרגשתי.
אתה יודע כבר הרבה זמן רוצה לשאול. בשבעה כל אחד שניכנס היה חבר טוב שלך, רציתי לשאול ילד איך? ומתי הספקת להיות גם כזה חבר, גם בעל, וילד מהמם. וגם מפקד מצטיין, וגם לדאוג כל כך לכל חייל, ממש כמו לדאוג לבן.
אז יוחאי ילדי שלי למדנו ממך מה זה נתינה, מה זה דאגה לאחר. והקמנו עמותה שקראנו לה "עוף קדימה", שמענו את המשפט הזה כל כך הרבה. זה המשפט שהשתמשת בו כשלמישהו מהחיילים היה קשה או שהיה שבוז, אמרת לו שמותר, הכל בסדר. אבל להרים את הראש, ולעוף קדימה.
אנו משתדלים להיות עסוקים ולשמור על השפיות. אז אהבה שלי סליחה ממש שלא הצלחתי לשמור עליך סליחה על ש"שברתי שמירה".
אוהבת אותך ילד שלי,
מתגעגעת וחסרה אותך כל כך.
תודה על הזכות שבחרת בי.
גאה בך כל כך.
ניפגש בסוף הימים
אמא.