הייתי אישה צעירה העומדת שעות ספורות לפני יומה הגדול. בעוד לא הרבה זמן הוא יחכה לי מתחת לחופה וחיינו המשותפים יתחילו. אני, נרגשת ברמה שלא ניתן לתאר, מבלה את שעותיי האחרונות ברווקות עם אבא בבית-קפה ירושלמי.
הייתי בן 86. עליתי על האוטובוס עם סל עמוס ממתקים והפתעות. נערה צעירה קפצה מהמושב ליד הנהג ופינתה אותו לי. אם בפולין של שנת 1945, תשוש ממעבר ממחנה ריכוז אחד למשנהו, לאחר איבוד כל משפחתי וכל היקר לי, היו אומרים לי שאשב במקום הראשון באוטובוס, לצד נהג דובר עברית, ואסע אל נכדיי הישראלים בעיר בעלת שם עברי, לא הייתי מאמין לעולם.
הייתי בחור בן 19 בערב ההוא, ישבתי בבית המדרש לסדר ערב בישיבה עם חברי הטוב ביותר. בחדר האוכל החלטנו להתחיל לרוץ כל בוקר כמה פעמים סביב היישוב, כדי להתחיל להתאמן לגיבוש טיס אליו נלך יחד.
הייתי תינוקת קטנה ומחייכת. זה היה יום חג והמולה רבה הייתה מסביב, אורחים רבים פקדו את השוק והמערה, אך אני לא פחדתי, אבא שמר עליי בעגלה. לא חשבתי שמישהו יכול לחשוב ברעתי.
הייתי אז עולה חדשה מאוקראינה, שנתיים בארץ. באותו שבוע חברה שלי עשתה עלייה, למרות המציאות המדממת. החלטנו כמה חברה להוציא אותה לבילוי ישראלי, להראות לה את ישראל היפה, את המקום בו היא יכולה להיות יהודיה גאה.
אנו קורבנות הטרור והאיבה. אנו אלו ששמם נוסף בשנים האחרונות ליום הזה, לצד חללי צה"ל, אך מלבד למשפחותינו וחברינו, אין אנו נזכרים. לא עשינו שום דבר מיוחד, לא הקרבנו את עצמנו במסירות נפש, אין לנו פרופיל 97 ולא קפצנו על הרימון. אנחנו- דתיים וחילונים, שמאלנים וימנים, פסיפס ישראלי מגוון- החיילים שבעורף. אנחנו אלו שקמו באותו יום במו בכל יום לעבודה, לגן, לאוניברסיטה, ואולי לסתם יום חופש בקניון או בקפה השכונתי. רצינו להיות השפיות, הדבר הזה שעליו נלחם צה"ל מדי יום ביומו, מדי שעה. המינימום שמגיע לנו הוא שזכרנו לא ייפול מזכר הלוחמים.
ואנו, אזרחי ישראל, נלחמים לא פחות. נלחמים על חיי היומיום במציאות המשוגעת של המזרח התיכון החדש. כל אחד מאיתנו יכול חס וחלילה למצוא את עצמו במקומם. אם כך, מדוע אנו נותנים למקומם להצטמצם ברשימת הנזכרים?