הם היו אנשים בשר ודם, כמונו. היה להם משפחות, ילדים, אחים והורים. הייתה להם משימה אחת, הם נלחמו בעבור ארץ אחת, ועבור מטרה אחת - לשמור על עם ישראל בארץ ישראל.
עם השנים הפכנו אותם לנכסים והשתמשו בהם לצרכינו האידיאולוגיים, ממש כקרדום לחפור בו. בלי לשים לב כיצד אנו מבזים את זכרם, וגורמים לתהייה האם המחיר שהם שילמו ברצון היה לצורך.
הם היו דתיים. למדו במיטב הישיבות והמכינות והגו יומם ולילה בתורה. הם התפללו שלוש תפילות, הניחו תפילין ושמרו שבת וכשרות. הם חבשו פיסת בד כזו לראשם, מי גדולה יותר ומי קטנה פחות. היו מביניהם כאלו חרדיים, עם פאות גדולות, חליפה, וכובע שחור כזה בשגרה, שהוחלף בעת נפילתם לכובע חאקי מרופט.
הם היו ימניים, כאלה שצעקו ועמדו על הגגות בימית. ראינו אותם גם בהפגנות בעמונה,בגוש קטיף ובכל מקום בו נקראו על ידי התקשורת כ"קיצוניים". הם אפילו נעצרו ללילה או שניים, ישנו על הרצפה המלוכלכת ושוחררו בערבות.
היו גם כאלה גם שמאלנים. כאלה שארץ ישראל השלמה מהם והלאה. אחד במאי היה להם יום חג והאמ"ת שלהם הייתה לא רק כמידה, אלא כפתק בקלפי. הם גרו בקיבוצים, במושבים ובשכונות מבוססות עם נוף לים. ילדי שמנת קראו להם בגנאי.
היו מביניהם ספרדים, ואשכנזים, צברים וכאלה שלא, ילדי העיר וילדי הפריפריה.
ובכל זאת, כשהגיעו לשדה הקרב, לא שאלו ולא הבחינו בין הצבעים. כולם, כאיש אחד, כצוות אחד, כפלוגה אחת, הלכו בלב אחד אל המשימה ולא פקפקו לרגע בצדקת הדרך. גם כדורי האויב לא עשו אבחנות בניהם והכריעו את כולם, ללא הבדל דת, גזע או השקפת עולם.
רק אנחנו אחרי מותם התחלנו להבחין - זה יהודי וזה לא, שמאלני וימני, קיבוצניק או מתנחל ואז התחלנו להעלות את שמם על דל שפתותינו לשווא. בדיונים פוליטיים, בוויכוחים על נכון ולא נכון, על ימין ושמאל.
אני בטוח שאם היו שואלים אותם, הם היו מעדיפים להישאר באלמוניותם ולנוח בשלום על משכבם בידיעה שאינם משמשים כאמצעי לניגוח פוליטי ולבירור הדרך. רק אנחנו, היודעים תמיד מה נכון ומה לא, החלטנו את אשר טוב להם מבלי לשאול לדעתם ומבלי לשאול אפילו את משפחתם.
עזבו אותם בשקט, תנו להם לנוח. הקרבתם על גבי מזבח האומה אינה נותנת לכם את הזכות להשתמש בגבורתם ובזכרם על מנת להשיג רווח אישי. אל תבאישו את ריח קורבנם, אותו ריח ניחוח לפני היושב במרומים בכדי שירחם עלינו ויביא לנו את השקט ואת השלום המיוחלים אותם הוא הבטיח לנו.