הרוח הסתווית נשבה, יוצאת ידי חובתה בפריעת תלתליו הדהויים ובמשיכת צעיף הצמר מצווארו הדקיק. המשקפת הוסטה מהעיניים והן הסתכלו. מצטמצמות מאחורי עדשות המשקפיים העבות. המשקפת נשמטה ונתלתה על צווארו, מדולדלת.
בשמים ממעל הלבינו חסידות ארוכות רגליים וצוואר, ועל הארץ מתחת ילד חיוור, רזה.
כשהוא נולד, רק שבוע ויומיים אחרי שאבא שלו מת במלחמת של"ג, אמא שלו קראה לו יונה. היא לא ידעה שכשהוא יגדל הילדים יקראו לו "יוני-תמהוני", ושאנשים שהוא לא מכיר יביטו עליו במבט מוזר ויקראו לו "יונתן" ויגידו מעל ראשו בלחישה: "כמה שהוא דומה. ממש שתי טיפות מים. ואותן עיניים ואותן תנועות...".
אבל כבר כשהוא היה בבטן היא ידעה, יהיה לה ילד של חורף. באמת, הערב שבו נולד היה האפור ביותר בחורף הארור ההוא. הגשם השוטף הֶקשה על הנסיעה והפך את הדרכים לחלקלקות. הוא נולד באמבולנס חונה, בצד הדרך הראשית. הדמעות של אמא שלו התערבבו בטיפות הגשם שחדרו מבעד לחלון הפתוח כדי סדק.
"איפה אבא?" שאל תמיד, ואמא תמיד ענתה לו: "אבא עף לשמים". ואז הוא היה שואל "מתי אבא עף?" ואמא הייתה רועדת, כמו מקור, ולוחשת: "בחורף", מלווה את התשובה במבט אל השמים שהציצו מהחלון הפתוח. תמיד פתוח. אולי הוא יחזור ולא יהיה לו מפתח להיכנס, כי עוד פעם הם עברו דירה. ועבודה. ועיר.
"מתי הוא יחזור?" הוא אף פעם לא שאל.
הגננת אמרה ש"זו לא אשמתו" ו"הילד באמת משתדל. אני רואה. אבל אולי צריך אבחון? את מבינה, הוא לא מדבר עם ילדים אחרים. רק מצייר כל הזמן". אצל המאבחנת ישב על כסא והסתכל בנייר הלבן הריק בעיניים עצומות, גופו רפוי על הכסא. "ציפור לבנה עפה בין עננים לבנים".
והמנהל של בית הספר רק שאל אותו: "למה דווקא ציפורים? למה?".
רק כשהוא היה חוזר הביתה, אל הדירה השכורה, הוא היה מרשה לעצמו לעוף דרך הרחובות מוצפי המים, חולף ברחיפה מעל השלוליות מבלי להירטב.
הוא קיבל אותה בגיל עשר. משקפת צבאית ישנה. חבר של אבא נתן לו אותה, עדשותיה מאובקות, מלטף בעדינות את גבו הצר: "היא של אבא שלך. לא נגעתי בה מאז".
מי לימד אותו כיצד יש להצמיד את העיניות לעיניים ואיך ראוי להתאים את הזווית בין זוג הטלסקופים ובאיזו מידה צריך לסובב את העדשות עד שהמראה הנשקף ממוקד וברור? לא נדע. אולי ניסיון וטעייה, אולי כישרון מולד, אולי זכות אבות. אך המשקפת נצמדה אליו היטב. בכל בית שאליו הגיע נִגש אל החלון והשקיף אל השמים. מי יודע. אולי.
הכי הוא אהב את תחילת השנה. כשאימא שלו הייתה חוזרת מאוחר, אחרי המשרה השנייה, והוא והשמים נשארו לבד.
הכוכבים טסו אצלו מפינה אחת לשנייה, כמו ציפורים לבנות מבריקות. וכשהסתכל במשקפת עף שם ביניהם, קרוב, נוגע. הידיים שלו היו הופכות לכנפיים: השערות שעל גב היד לנוצות והאצבעות לאברות. בחתירה אחת הוא היה מצטרף ללהקה, חוצה אִתה את השמים. נתמך בקלות בשכבות האוויר הדליל.
"הי ילד. ילד!" צעק לו איש, "תעוף מפה מהר. קדימה, הביתה! קר בחוץ". הוא המשיך להביט בלהקת החסידות המתרחקת אל תוך האופק המתקדר, מפנה לו את גבה הבוהק. נעלמת בתוך חשרת העננים הנקבצים עדרים עדרים מפאת מזרח תחת שרביט החורף. מחכה.