שעה היתה חמש לפנות בוקר. במשך לילה שלם דהרנו כמו משוגעים, טנק אחרי טנק, אל עבר גבול ישראל-לבנון כדי להגיע ללוייה של רב-סרן בניה ריין. הוא יועד להיות מפקד הפלוגה החדש שלנו, אך נהרג באחד הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה, בעת שחילץ טנק אחר.
שישה עשר ימים רצופים היינו בפנים, צוות 2ב, טנקבולנס (טנק-אמבולנס). הצידוד של התותח נדפק כבר ביום הראשון, אבל בגלל הציוד שלנו והרופא שהיה איתנו נשארנו בפנים. מטפלים בפצוע אחר פצוע. חלק מצילים, אחרים לא.
דהרנו בעקבות הטנק של מפקד הגדוד. עוקפים קבוצות של חיילים שעשו דרכם בחשכה הכבדה של דרום לבנון נטולת החשמל אל עבר הגבול הרחוק. מאיצים עוד ועוד, הדלק על אפס, העיקר להספיק.
הגענו בארבע לפנות בוקר אל הגדר השסועה של הגבול. מימיננו ומשמאלנו טנקים הרוסים, מפויחים, והדמיון משתולל. מי היה בטנק הזה, מי נהרג בהוא. יכול להיות שהכרנו חלק בעצמנו. העמדנו את הטנקים ברחבה מאולתרת ויצאנו מהפתח העליון בדיוק כשהשחר החל לעלות. שם הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מהי באמת עצמאות: להיכנס ללבנון ולצאת בחיים. הציפורים צייצו, והאור הזהוב של השמש העולה האיר את פניהם עטורי הזקנים של הלוחמים ששרדו. פריסה קלה, חיבוקים ותמונות, המון חיוכים, וקדימה לאוטובוס, לקרני שומרון. נוסעים בשקט, שקט של מוות, ויורדים בשער היישוב.
הלכנו בקבוצה, כאיש אחד. עם סרבלי שריון מלוכלכים, זיפים על הפנים, זה לצד זה. אנחנו ששרדנו. בניה ואחרים שכבר לא. בצד עמדו חיילי המשטרה הצבאית. אני זוכר שחשבתי שהם בטח מזועזעים מהלבוש המרושל שלנו, מהשיער שצמח פרא. זוכר גם שלא ממש היה אכפת לי. היינו לוחמים. חזרנו משדה הקרב.
עמדנו בין מאות האנשים שהגיעו ללוות את בניה בדרכו האחרונה. שומעים את ההספדים, מקשיבים לקולות הבוכים. הלב מתפרע. מצד אחד שרדנו, אנחנו צריכים לחיות את החיים. מצד שני מה עם אלכס, אורי, אדם, יוני ובניה, שטמונים מתחת לשיש ולאבן.
יום העצמאות שלנו, יום הזיכרון שלהם. בין עצמאות לזיכרון, בין זיכרון לעצמאות.