דני הירשברג זוכר את אחיו, יצחק ז"ל

שלושים שנה חלפו ועדיין מהדהדת באוזניי הזעקה הנוראית של אבא, העמידה מול ההורים השבורים. מאז חיי נחלקו לשניים. הרבה השתנה מאז, אני עדיין נושא עמי את דמותך

חדשות כיפה דני הירשברג 14/04/13 13:44 ד באייר התשעג

דני הירשברג זוכר את אחיו, יצחק ז"ל

שלושים שנה חלפו, שלושים... מה אנחנו זוכרים? איפה היינו באותו יום? מה חלף מאז? מה אנחנו מבקשים לזכור? שלושים שנה עברו מאז אותו בוקר קיצי שבו נשמעה הזעקה הנוראית של אבא: "אין לי יותר יצחק!...“. זעקה שמהדהדת באוזניי עד היום. אני זוכר את אותו בוקר כאילו היה זה רק אתמול, המפגש עם החוליה שבאה לבשר את הבשורה, העמידה מול אבא ואמא השבורים, חוסר האונים. איך מתפקדים? לוקח את הטלפון כדי לבשר את הבשורה לקרובים - מתקשה להאמין.

תוך דקות השמועה מתפרצת, עשרות אנשים פוקדים את הבית... ומאותו רגע ניתן לומר שהחיים מתחלקים לשתיים- עד ט"ו באב תשמ"ב ומט"ו באב...

אהוד בנאי בשירו על מאיר אריאל כתב: "...מאז שעזבת הרבה השתנה כאן... ובאופק אחֶר סביב שולחן השבת יושבים כולם יחד, גם אתה ואני... ומילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר... מאז שעזבת הרבה השתנה כאן - הנר שלך ... עדיין בוער..."

כן יצחק, מאז שעזבת הרבה השתנה כאן, רק בן 19 היית, אוהב ארץ ישראל, חדור ערכים של נתינה ואהבת אדם, תמים ויפה תואר, שלושים שנה חלפו - ואנו, המשפחה והחברים המשכנו במסע החיים, נושאים את דמותך הצעירה והזכה, הקמנו משפחות, גביע הכסף שלך ליווה את כולנו תחת החופה, בבריתות של בנינו, בשמחות, לא היית שמחה שלא הוזכרת בה... גידלנו דור חדש, חלקם נושאים בגאווה את שמך.

גדלנו בבית מיוחד, שבעה ילדים שנולדו תוך תשע שנים, בית שפתוח כמעט עשרים וארבע שעות, שולחן שבת עמוס אורחים, בשעות הקטנות של הלילה כשאבא חוזר משיעור או במוצ"ש, מתאספים ומתחילים לחמם את הארוחות הליליות, יושבים בסלון או במרפסת 'הגדולה' - צחוקים, קטילות, הרבה הווי, אז אולי לא ידענו להעריך את הרגעים המשפחתיים הכ"כ מיוחדים הללו... את הלחץ בימי שישי כשתשע נפשות ממתינות למקלחת אחת... חיים משותפים די צפופים אך מלאי חוויות - ועדיין, להיות האח הקטן של יצחק, היה לא פשוט, ליצחק הייתה צניעות טבעית, משהו מעורפל, מעין מעטה של 'סודיות' שחשף בפנינו את העובדה שבעצם כמעט ואיננו יודעים עליו כלום, את רוב המידע על מעלליו וחייו חשפנו מאז אותו יום שבו הוא הסתלק מחיינו ע"י הסיפורים והמכתבים שהשאיר, במידה מסוימת החיים לצידו היו מעין חיים בצלו של אח מושלם, מדריך מוערץ, אחד מהחבר'ה המובילים - דמות לחיקוי.

מלבד הזיכרונות, הדברים שלקחנו ממנו והסיפורים שנחשפו אודותיו לאחר לכתו, ישנה נקודה משמעותית בחיי הקשורה ביצחק והיא להיות אח של יצחק כמזכ"ל. מי שחיבר אותי לבני עקיבא היה יצחק, יצחק החניך השרוף, המדריך, המודל של חבר בני עקיבא שמרגיש שהסניף תלוי בו... אני זוכר את ההליכה לקברו באירועים השונים, לפני החתונה, לאחר הולדת ילדי, לפני ה'בר מצוות' של הילדים... אבל משמעות מיוחדת הייתה לי בשעה שעליתי לקברו לאחר שהתמניתי למזכ"ל ואולי רציתי לומר לו: "אני שם במקומך... אתה לימדת אותי מהי שליחות... מהי מסירות נפש... מהי אחריות..."

לא פעם במפגשים עם בני נוער אני מספר עליך, על מה לקחתי מדמותך המופלאה, ממסירות הנפש שגילית במותך, אבל בעיקר מקידוש השם שגילית בחייך.

אהוד מנור כתב בשירו על אחיו:

אחי... האם אתה שומע? האם אתה יודע? כל חבריך הטובים נושאים דמותך עמם,
...

אחי הטוב, אני זוכר את שתי עיניך, והן פותרות חידה.

כן יצחק גם אני נושא עימי דמותך, גם אני זוכר את שתי עיניך והן פותרות חידה...

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן