אבי רט זוכר את זאב רויטמן ז"ל

זה תוקף אותך כל פעם מחדש, כאילו שזה לא היה ברור לך שזה יגיע, ואף על פי כן - המכה הזו באזורים הרגישים של הנשמה - פוגעת כל פעם מחדש.

אנחנו לא באמת צריכים את יום הזיכרון כדי לזכור. הזיכרון והשכול הם כמו נכות- חלק ממך, חלק חסר שבך. ועם כל זה, כשזה מגיע- זה מגיע ופוגע כחץ.

זה מתחיל בדרך כלל כמה שבועות קודם עם הטלפון הראשון ובו הבקשה להגיע להרצאהשיעור ליום הזיכרון. בום. עוד יום זיכרון בפתח. וזה ממשיך עם הבקשה לכתוב משהו לאיזה עיתון או אתר, ואחר כך לתכנן לאיזה אזכרות נלך השנה ולאילו הורים שכולים לא לשכוח להתקשר.

ואז - מבקשים ממך לכתוב על מישהו מהחברים שנפלו, ואתה מנסה להרחיק ולהדחיק...כאילו שאתה לא יודע שבסוף תצטרך לכתוב... אלא שאז... מתחיל סרט חדש לרוץ בראש...על מי לכתוב? יש לך כמה עשרות חברים שנפלו במערכות ישראל ובאירועי טרור. כאלו שלחמו בצדך כתף אל כתף עד שנפלו, וכאלה שלמדו איתך ביחד בכיתה או בישיבה, ועד כהנה וכהנה חברים ומעגלי הכרויות. ואז, כשאתה סוף סוף מתיישב לכתוב, פתאום אתה רואה את דמויות כולם רצות לנגד עיניך ובתוך מוחך וכאילו כל אחת מהן במבטה וחיוכה הייחודי מבקשת ממך - כתוב עליי...ספר עליי... זה ייתן מעט נחמה למשפחות.. הנה... עוד זוכרים.

וכאילו לא נעים לך. אם אכתוב על זה אז ההוא ייעלב וההיפך ומצד האמת צריך לכתוב על כולם, אבל אמרו לך לכתוב רק על אחד.

אז אכתוב על חבר אחד, שהוא מעין דגם וסמל ושליח לכולם. זאב רויטמן הי"ד, שנפל לא הרחק ממני בקרב סולטן יעקב, אור לכ' בסיוון תשמ"ב, יוני 1982. זאב, התייתם מאביו בגיל צעיר דבר שהוסיף קומה ונדבך לאישיותו. אהבתו ודאגתו לאימו צביה תבדל"א, אישה חזקה מיוחדת ואצילת נפש הייתה לשם דבר. בכל הזדמנות או חופשה קצרה מהישיבה או מהצבא הזדרז לקפוץ הביתה לרחובות ולו לכמה דקות.

זאב בישיבת נתניה או בישיבת כרם ביבנה, בטירונות או בקורס מפקדי טנקים - היה אותו זאב. איש אמת וחבר נאמן.

במנהיגות שקטה , בענווה ומתוך דיבוק חברים אמיתי רכש לו את מקומו כמנהיג של החבורה. בלי דיבורים גבוהים או פוזות- איפה שהיה צריך מישהו או משהו- זאב היה שם. מוכשר, מסור ועם כל הלב.

לזאב היה תחביב צילום, והיה בין היחידים שרכש בסוף שנות ה-70 מסרטה מיוחדת. לקראת חתונתי בא אליי זאב עם הצעה שהוא יסריט את החתונה, דבר שהיה די נדיר באותם הימים. אמרתי לו שאין צורך ושזה יקר מדי, אבל זאב התעקש, רכש את הציוד המתאים ובא לצלם. תוך כדי ההסרטה בחתונה רואים אותו ניגש לחבר אחר ואומר לו- קח צלם אתה... כי גם אני רוצה לרקוד עם החתן, וכך הוא מעביר את המסרטה ובא לרקוד איתי...

לקראת הכניסה לקרב בסולטן יעקב, בדקות הספורות לפני הכניסה למגע אש, ואנו בסיומה של תפילת מנחה עוצמתית, היה זה זאב, ששימש אז כמפקד טנק שאסף סביבו את כל החבורה, ודיבר מכל הלב על אמונה ועל צדקת הדרך ועל כיצד חייל יהודי צריך להיכנס לקרב ולמלחמת מצווה תוך שהוא מצטט את הרמב"ם.

המראה הזה של זאב ניצב מוקף חברים בשטח פתוח בדרום לבנון, ומדבר אל כולם דקות לפני העלייה לטנקים והכניסה לקרב- ניצב לנגד עיני כאילו היה זה היום בבוקר. דמות מופלאה ומלאת הוד, חיוניות וחן מיוחדים שהיו נסוכים על פניה. איש מקצוע מיומן כטנקיסט, ובחור ישיבה מתמיד . השילוב של התורה והעבודה, הספרא והסייפא השתלבו בזאב באופן המושלם ביותר. נפשו העדינה שבאה לידי ביטוי בשירים שכתב, אהבת התורה והלימוד שהיו בו בעת שהותו בישיבה, והיותו מפקד טנק אהוב ומקצוען- היו בעצם חטיבה אחת שלמה הכלולה באיש אחד שלם.

זה היה זאביק שלנו הי"ד. זאב המנהיג עם הפנים השוחקות , החבר עם החיוך הנצחי, בן התורה הרכון על הגמרא בהתמדה, המשמח המקפיד לקחת ראשון כל חתן על הכתפיים, והבן המסור לאימו .

אז הנה. כתבתי על זאב שחסר לי כל כך, והתכוונתי בזה להוציא ידי חובה את כל עשרות דמויות שאר החברים, אלו שנותרו בזיכרוננו כצעירים לנצח, חברים הרצים בדמיוני ולנגד עיני , כשזאב הוא שליח הציבור שלהם להנצחה זו.