על פריחה, עצים והתחדשות/ לכבוד ט"ו בשבט

כי האדם עץ השדה/ נתן זך

כי האדם עץ השדה

כמו האדם גם העץ צומח

כמו העץ האדם נגדע

ואני לא יודע

איפה הייתי ואיפה אהיה

כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה

כמו העץ הוא שואף למעלה

כמו האדם הוא נשרף באש

ואני לא יודע

איפה הייתי ואיפה אהיה

כמו עץ השדה

אהבתי וגם שנאתי

טעמתי מזה ומזה

קברו אותי בחלקה של עפר

ומר לי, מר לי בפה

כמו עץ השדה

כמו עץ השדה

כי האדם עץ השדה

כמו העץ הוא צמא למים

כמו האדם הוא נשאר צמא

ואני לא יודע

איפה הייתי ואיפה אהיה

כמו עץ השדה

אהבתי וגם שנאתי...

האם העץ הוא כמו האדם? נתן זך חושב שכן. כמו העץ שעולה למעלה - כך גם האדם, וכמו העץ ששואף קדימה - כך גם האדם. אבל, במקום שההשוואה תדבר על המציאות שבה האדם והעץ צומחים ומתפתחים יחדיו, ומצליחים לעמוד אל מול כל הקשיים - אנו קוראים שהאדם והעץ הולכים באותה דרך אל הכיליון: אולי אפשר לראות שהעץ צומח - אבל בעצם הוא כמו האדם שנגדע. אולי אפשר לראות שהעץ שואף למעלה - אבל הוא בעצם כמו האדם שעולה באש. אולי אפשר לראות שהעץ צמא למים - אבל הוא בעצם כמו האדם שנשאר צמא.

קצת פסימי נתן זך, וכשאנו קוראים אותו אנו נזכרים בפסוקים מאיוב המדברים על עצים:

"אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, כציץ יצא וימל ויברח וכצל לא יעמוד... כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל, אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואיש ישכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יערו משנתם..." (איוב י"ג, כח – י"ד, יב).

אל מול העץ שיש לו תקווה ואחרית, וגם אם יכרת עדיין אפשר לקחת מענפיו ומשורשו ולפרוח ולהפריח עצים חדשים - האדם הוא חלש 'וגבר ימות ויחלש - ויגוע אדם ואיו'. נראה שלאדם אין תקווה והכל הולך לכליון.

לעומת איוב ונתן זך, צץ ועולה לו שיר אחר על עץ, שיר על ברוש:

ברוש/ אהוד מנור

ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה

מול פני השמש

בחמסין, בקרה

אל מול פני הסערה

על צידו נטה הברוש

לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב

והנה, מול הים

קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש לבדו

מול אש ומים

הנה ברוש לבדו

עד השמים

ברוש לבדו איתן

לו רק ניתן

ואלמד את דרכו של עץ אחד

ואני כמו תינוק שנשבר ולא יכול

מול פני השמש,

בחמסין בקרה אל מול פני הסערה

הנה ברוש לבדו מול אש ומים.

הנה ברוש לבדו עד השמים

ברוש לבדו איתן לו רק ניתן

ואלמד, את דרכו של עץ אחד.

נכון, גם פה המשורר מנסה להיות כמו הברוש ובסוף יוצא לו שהוא כמו תינוק, שנשבר ולא יכול מול פני השמש. אבל, יש לו שאיפה - הוא יודע כמו מה הוא רוצה להיות. הוא יודע שהוא רוצה להיות מסוג האנשים שאם יש רוח חזקה הם יכולים לנטות על צידם ולחכות עד יעבור זעם. ושוב עולים לנגד עיננו פסוקים, אך הפעם מירמיהו:

"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, ולא ירא כי יבא חם והיה עלהו רענן ובשנת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. עקב הלב מכל ואנֻש הוא מי ידענו. אני ה' חקר לב בחן כליות, ולתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו" (ירמיהו י"ז, ז-י).

פרות העץ

מה ההבדל בין הברוש של אהוד מנור לעץ של נתן זך? מה ההבדל בין האדם המשול לעץ של איוב, לזה של ירמיהו? מדוע של אחד כה פסימי, ושל השני מלא שמחת חיים[1]?

דומה בעיני שההבדל בין עץ 'נחמד וטוב למראה' לבין עץ 'נחמד, אבל ראיתי נחמדים ממנו' הוא הפרות: לעץ טוב יש פרות טובים.

ואכן, אנו מוצאים שהפסוקים באיוב טוענים שהאדם אינו דומה לעץ בדיוק בגלל שלאדם אין המשכיות. לעומת העץ שגם אם יכרת עדיין ישאר לו גזע וגבעול שמהם יוכל העץ לצמוח שוב, אין המשכיות כזו לאדם לאחר מותו. אבל כאשר אנחנו מגיעים לפסוקי ירמיהו, פתאום אנחנו מגלים סוג שונה לחלוטין של אדם: אדם ששולח את שרשיו אל יובל, ואולי יותר חשוב 'לא ימיש מעשות פרי' - לאדם יש המשכיות!

בט"ו בשבט, בדיוק בגלל כל הצמיחה והשתילים והירוק, אולי כדאי שנקדיש מעט זמן לחשוב איזה מן אנשים אנחנו: האם אנחנו אנשים המזדהים יותר עם השיר הראשון ויושבים כל היום מדוכאים מן העובדה שאין המשכיות והכל הולך להגמר בסוף? נראה לי שעדיף אחרת: אנחנו יכולים לראות את ההתחדשות בטבע, אנחנו יכולים לראות את היופי והלבלוב, אנחנו יכולים לראות את הצמיחה בטבע, בעם, ואם נהיה ממש מרוכזים, נזכה ונוכל, בעזרת ה', לראות אפילו את הצמיחה שבנו...

נראה לי שבדיוק לכך התכוון משורר תהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב... והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים..." (תהילים א').

[1]דבר שמתבטא – אגב – גם במנגינה של כל אחד מהשירים. שירו של נתן זך הולחן על ידי שלום חנוך בלחן עצוב המושמע לעיתים קרובות בימי זיכרון וכד', בעוד ששירו של אהוד מנור הולחן על ידי אריאל זילבר בלחן המעלה חיוך על פני שומעיו (לפחות על פני שלי).