סודו של סדר ט"ו בשבט

באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו.
(משנה ראש השנה, א, א)

את המנהג לערוך סדר בליל ט"ו בשבט ולאכול בו ממיני פירות ארץ ישראל, תקנו המקובלים בצפת כדי שיתברכו פירות האילן ביום אשר הוא ראש השנה לאילנות וכך מופיע בספר בני יששכר (חודש שבט מאמר ב',ב'):

"...עיין שם במגן אברהם בט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פרות של אילנות ... ונוהגים להתאסף בבית כל המשפחה לאכול בצוותא את כל מיני פרות המצויים, וכן משתדלים להשיג בכסף מלא את כל מיני פרות שאינם מצויים כל-כך, ומרבים לספר לבני הבית ולילדים ולכל המשפחה מנפלאותיו יתברך, איך שברא כל פרי ופרי ליהנות בו בני-אדם, ומדברים דברי תורה וסיפורי מעשיות השייכים לט"ו בשבט, והוא עניין גדול מאוד לחינוך הילדים, וכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתאסף אצל צדיק הדור, ועורכים שולחן עם כל מיני פרות המצויים ושאינם מצויים, ומרבים בשירות ותשבחות לקדוש-ברוך-הוא בצוותא חדא, והצדיקים אומרים תורה על כל הפסוקים השייכים לאילנות וממעלת ט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות; אשרי מי שמסתופף בצילם ונהנה מזיו השכינה שעליהם".

מדוע העניקו חכמי הקבלה חשיבות כה גדולה לסדר ט"ו בשבט? מה הערך החשוב כל כך באכילת פירותיה של ארץ ישראל? הגעגועים לאכילה מפירות הארץ הינו יסוד הצרוב בתודעה היהודית וכפי שאנו אומרים בכל פעם מחדש בברכה מעין שלש: "והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה". החלום הציוני של החזרה לארץ לאחר אלפיים שנות גלות, כרוך הוא ברצון לאכול מפירותיה של ארץ הקודש. מהו אם כן סודה של אכילת הפירות?

חזון הגאולה קשור הוא באכילת הפירות, מאחר ושורש כל חטאי העולם, חטאו של אדם הראשון, נעוץ הוא באכילת הפירות. האדם נצטווה בגן העדן לאכול מכל פירות הגן למעט פרי עץ הדעת: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל..." (בראשית ב' ט"ז). במקום לאכול מפירות הגן על פי הציווי, בחרו אדם וחווה לאכול דווקא מהפרי האסור, פרי עץ הדעת.

על פי פירושו של רבי יהודה, עץ הדעת היה עץ חיטה: "אילן שאכל ממנו אדם הראשון ...רבי יהודה אומר חיטה הייתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ.). הרב חרל"פ העניק פירוש מרתק למדרש חז"ל זה: "מתברר לנו שהחטא פגע בחיטה יותר משפגע באילנות. קודם החטא גם החיטה הייתה אילן שאמרו חז"ל לדברי ר' יהודה... אלא שבעקבות החטא נתקללה החיטה ובאה למצבה הנוכחי ... משום כך כל מצוות אכילה על לחם חיטה הן באות וכל המנחות באות מן החיטים ... וכל כך כדי להביא עילוי לחיטה, להחזיר את העולם לתיקונו, עד שתשוב החיטה להיות שוב אילן, וביתר שאת וביתר עוז כמו שאמרו (שבת ל.): "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (לחמניות) וכלי מילת" . (מי מרום ט', פרשת בשלח)

החיטה שהייתה עץ הדעת, קוללה בעקבות החטא והפכה לעשב. פירוש זה מובן גם מפשט הפסוקים. מאחר והאדם קולל בקללת העבודה "בזעת אפיך תאכל לחם" משמע שהאדם ידע מהו "לחם", שאם לא כן - מהי הקללה? אלא שלפני החטא הלחם היה קל להשגה ובעקבות החטא הפך הלחם למאכל המצריך הכנה יותר מאשר כל מאכל אחר - קצירה, זרייה, טחינה, לישה, אפייה וכו'. לפני החטא ניתן היה לקטוף לחם מן העצים, כאשר יתקיים לעתיד לבא עת בה ע"פ המדרש יגדלו מחדש גלוסקאות ולחמניות על העצים. מני אז, פועלת האנושות לתקן את החטא ולכן עיקר מאכלו של האדם הוא הלחם.

ברם, יום אחד בשנה מתרפקים אנו על גן העדן האבוד. ביום זה מזניחים אנו את הלחם וחוזרים לקיים את הציווי המקורי של אכילת פירות: "על כן טועמים אנו בחמישה עשר בשבט מפירות הארץ בזהירות ברכה לפני הטעימה ולאחריה, כדי לעורר אותנו לשוב אל דרך התיקון עד שנבוא לתקן את האילנות כולם, כולל החיטה, שהייתה כאמור אילן מלפנים ..." (הרב חרל"פ שם)

זוהי חשיבותה של אכילת הפרות בט"ו בשבט. מטרת סדר ט"ו בשבט היא לתקן את כל האכילות של השנה ולהחזיר אותנו ליום אחד לעולם התיקון וכפי שכותב ר' צדוק מלובלין: "…ועל כן הזמן בשבט לתקן כל האכילות שיהיה מסטרא (=מצד) דטוב ולא יהיה ערבוב רע ח"ו, וע"כ מנהג ישראל לטעום ביום זה מפירות האילן, להכניס קדושה בכל האכילות"

לאחר 2000 שנות גלות ועם תחילת חזרתנו לארצנו, תקנו ישראל מנהג נוסף בט"ו בשבט הוא מנהג הנטיעות. מצוות אכילת הפירות ומצוות עבודת האדמה היו המצוות היחידות עליהן נצטווה אדם הראשון בגן העדן: "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל...". "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה...". במובן הזה, ט"ו בשבט הוא החג שיש בו בבחינת "זכר לגן עדן", ע"י מנהג אכילת הפירות ומנהג נטיעת העצים.

יהי רצון שנזכה לטעום מעט מטעם גן העדן בט"ו בשבט הבא עלינו לטובה, בבחינת "חדש ימינו כקדם"

הרב רונן נויבירט הוא מייסד ומנכ"ל ארגון רבני בית הלל