אנו מכירים בלוח השנה היהודי מספר תאריכים סמוכים של קדרות ושמחה, למשל ימים נוראים שבסופם "ושמחת בחגך" בסוכות, תענית אסתר שמקדימה את חג פורים, וכך גם ביום השביעי שלאחר תשעה באב מציינים את ט"ו באב, ללמדנו שאין לשבת שבעה ולבוסס בבוץ החורבן, אלא לקום ולעשות מעשים שיקרבו את הגאולה, לבנות בניין מחורבותיה של ירושלים.
במסכת תענית מתואר ט"ו באב כיום טוב, יום של שידוכים ושמחה: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים וחוללות בכרמים". ובגמרא (תענית ל' ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה". הגלות, שהחלה בחודש אב, פוררה את עם ישראל לשלל גלויות, דווקא לחודש אב יש פוטנציאל להפוך לחודש של אחדות.
בשבת שלאחר תשעה באב קוראים בתורה את פרשת 'ואתחנן', פרשה הכוללת את עשרת הדברות, קריאת שמע וכן את ההכנה של עם ישראל לכניסה לארץ ישראל ("כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה"). שלושת הנושאים המרכזיים של הפרשה קשורים זה בזה: החלק הראשון של עשרת הדיברות עוסק בעיקר במצוות ייחוד ה' ("לא יהיה לך אלוקים אחרים על פניי", "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא") והחלק השני עוסק במצוות שבין אדם לחברו ("לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב"). בניגוד לעשרת הדברות שבפרשת 'יתרו', כאן יש ו"ו החיבור בין הציוויים. הרב יעקב אריאל אומר שמטרת ו"ו החיבור במצוות שבין אדם לחברו היא לקשור בין בני האדם, ליצור מהיחידים של עם ישראל, מהשבטים המפורדים, יחידה אחת מגובשת עם מטרה משותפת- "גוי אחד בארץ". המטרה המשותפת היא ייחודו של ה' ("שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"), וזהו הקשר בין הכניסה לארץ לעשרת הדברות: רק בארץ ישראל עם ישראל יכול להתאחד ולהפוך ליחידה אחת בעלת מטרות משותפות.
חודש אב אמור היה להיות תאריך הכניסה המקורי לארץ ישראל, אלמלא חטא המרגלים. לחודש אב יש פוטנציאל להפוך מתקופת אבל לחודש של גאולה. אנחנו מכירים את חודש האביב, חודש ניסן כחודש הגאולה, אבל "אביב" זה למעשה "אב" קטן, וחודש אב עצמו עשוי להיות החודש בו תהיה עיקר הגאולה. דווקא החורבן והאבל של חודש אב יכולים להעיד על עתיד טוב יותר שיחול בו, כפי שרבי עקיבא ראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים וצחק, כי הוא הבין שאם נבואות החורבן התגשמו, כך גם הבטחת הנביא זכריה תתגשם- "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים".
זכינו לראות ימים אלו, יהי רצון שנזכה לראות גאולה שלמה בקרוב.