חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה... אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר... עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל, ואמר: לאיזה שירצו יעלו. רב מתנה אמר: יום שנִתנו הרוגי ביתר לקבורה... רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה... אמר רב מנשיא: וקרו ליה 'יום תבר מגל'. תענית ל ע"ב.
המשנה קובעת כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין" (תענית ד', ח). ברם, בעוד שהסיבה להיותו של יום הכיפורים יום טוב בשל היותו יום סליחה וכפרה מופיעה מפורשות בתורה, חג ט"ו באב אינו מופיע מפורשות במקרא, וששת האפשרויות השונות המוצעות בגמרא, מעידות כי מקורו ומהותו של היום קדומים, מופלאים ומצריכים בירור מעמיק.
אם ננסה למצוא מכנה משותף לששת האפשרויות המופיעות בגמרא, נראה שניתן למצוא בדבריו של רב מנשיא את המפתח להבנת מהותו של היום. יש לראות את עדותו כי יום ט"ו באב נקרא 'יום שבירת המגל', לא רק בהקשר הטכני שביום זה נשברה פעולת המגל של כריתת העצים למערכה של בית המקדש, אלא בהקשר הכללי יותר - לפיו יום זה הינו היום שבו מתחיל הכוח המיוצג על ידי ה'מגל' להישבר ולהתמעט.
נוכל להבין מה מסמל ה'מגל' אם נבחן את התקופה המקבילה לתקופת אב במעגל השנה – תקופת כסלו. בברייתא המבארת את הסיבה לחגי הגויים דווקא בשיא החורף, שנינו: "תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים" (ע"ז ח ע"א).
לאחר ציטוט ברייתא זו, קבעה הגמרא כי הברייתא מתאימה רק לדעה לפיה העולם נברא בתשרי, ולפיכך נבהל האדם הראשון מהתקצרותו של היום. אך לפי הדעה שהעולם נברא בניסן – שאלה הגמרא מדוע נבהל אדם הראשון, הרי כבר ראה שהיום מתארך ואחר-כך מתקצר, והיה צריך להבין כי זהו טבעו של העולם. הגמרא שם תירצה בדוחק שאמנם אדם הראשון כבר ראה תהליכים של השתנות היממה, אך עדיין לא חווה יום כל-כך קצר.
בהמשך לקו המחשבה המופיע בגמרא, ניתן להציע תרוץ אחר, לפיו לפי השיטה כי העולם נברא בניסן, התארכותו של היום בקיץ היא שהטילה מורא על האדם הראשון. לפי דברי רבי אליעזר הגדול שציטטנו למעלה, החל מט"ו באב "תשש כוחה של חמה", שכן עד ליום זה עוצמת החום ואורכו של היום הלכו ועלו. לפיכך ניתן להניח כי כשם שעל פי דברי הברייתא בתקופת טבת חשש אדם הראשון שהעולם יהפוך לחושך וקור מפני חטאו, בתקופת אב חשש שהעולם יתחמם ויישרף מפני עוונו, והחג של ט"ו באב תוקן כבר על ידו על כך ש"תשש כוחה של חמה" והעולם ניצל מכליה.
כך ניתן להסביר כי ה'מגל' עליו מדבר ר' מנשיא, מסמל את כוחה של השמש, העולה מן המזרח ושוקעת במערב בתנועת המגל, שמן הצד האחד הכרחית לעולם ובלעדיה לא יהיה לעולמנו חיים, אך מן הצד השני אם לא ישים הבורא גבול לחמה, ולא יקבע זמן שבה ייתש כוחה – יבוא החורבן על העולם.
לאור הסבר זה נוכל להבין את מגוון הדעות המופיעות בגמרא, הנובעות מכך שט"ו באב הוא יום המסמל הסתיימות של תהליך הכרחי, אם כי לא נעים – המכוון על ידי בורא העולם. האיסור על השבטים להתערב זה בזה בתקופה שקדמה להתנחלות בארץ ישראל, אינו איסור פשוט - ואין ספק כי הוא פגע בתחושת האחדות הטבעית של העם. ברם, על מנת לאפשר את ביסוסו של כל שבט בנפרד, היה הכרח לקיים בתקופה מסויימת איסור שכזה.
גם השבועה שלא להתחתן עם שבט בנימין מוצגת בספר שופטים כמצב לא אידיאלי, שעלול ח"ו להביא להכרתת שבט מישראל, אך הוא ננקט מחוסר ברירה על מנת להרתיע בעתיד מפני מעשים כמעשה פילגש בגבעה. כך גם מותם של דור המדבר היה הכרח בל-יגונה, על מנת לאפשר לדור חדש שאינו ירא מפני יושבי הארץ להכנס אליה. ההפרדה המוחלטת בין יהודה וישראל בתקופה שישראל עבדו עבודה זרה גם היא היתה הכרחית – לפחות עד לתקופת הושע בן אלה שבה כבר תשש כוחם של ישראל ולא יכלו להשפיע לרעה על עם יהודה.
מתן ההיתר לקבור את הרוגי ביתר, סימל את הנקודה בה נשבר שיאה של ההתעללות הרומאים בישראל בתקופת מרד בר-כוכבא. מאידך גיסא, יש לזכור כי מאורעות אלו הם שהצמיחו לנו את גדולי התנאים ואת כתיבת המשנה. גם כריתת עצים לצורך שריפתם על המערכה במקדש, מסמלת תהליך הפוגע בטבע מחד, אך הכרחי על מנת להעלותו בדרגות הקדושה מאידך, וגם לתהליך זה יש לשים קץ בנקודת זמן מסויימת – הלא היא ט"ו באב.
ממאפייניו של יום מיוחד זה עלינו ללמוד כי ישנם תהליכים קשים שהעולם צריך לעבור, ורק לאחר שימוצו ניתן יהיה לחגוג בשמחה שלמה את יום שבירת המגל. אנו כולנו תקווה כי סיומו של התהליך הכואב העובר על עמינו בתקופה זו יהיה בצורה ובמועד הנכונים, כשיתמצה התהליך ההכרחי אך הכואב, ורק אז נשבור את כוחו של המגל, וישובו להיות ימים טובים לישראל.
* איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה', אוניברסיטת בר-אילן.