ט"ו באב התקבע אצלנו כחג האהבה היהודי, אולם לאמתו של דבר, זהו יום חתונות ולא יום אהבה. חמישה דברים קרו ביום הזה, ושניים מתוכם קשורים קשר ישיר לחתונות. הדבר הראשון שקרה בט"ו באב הוא שהותר לבני שבטים שונים בעם ישראל להתחתן זה עם זה. כשנכנסו בני ישראל לארץ, לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, החתונות היו בתוך השבט, כדי שלא ליצור בעיה בחלוקת חלקי הארץ לשבטים. רק מאוחר יותר, כשגבולות הגזרה בין שבט לשבט כבר היו ברורים, הותר לבני ובנות שבטים שונים להינשא זה עם זו. הדבר השני שקרה ביום הזה, וגם הוא קשור לחתונות, הוא התרת חרם הנישואים שהוטל על בני שבט בנימין בעקבות התנהגותם המחפירה בפרשת 'פילגש בגבעה'. מבלי להיכנס לפרטי הפרשה (שמופיעה בסוף ספר שופטים), העיקר הוא שביום זה בוטלה שבועת החרם, והותר לבני השבטים להינשא לבני שבט בנימין. התרת החתונות בין השבטים, והאפשרות לערבוב ביניהם, הפכו את ט"ו באב ליום של שידוכים וחתונות, יום של התחברות בין חלקי העם.
רק שישה ימים מפרידים בין צום תשעה באב לחג ט"ו באב, ואם בוחנים את מהותם של שני הימים, אפשר לראות שט"ו באב הוא למעשה התיקון של תשעה באב. בתשעה באב חרב בית המקדש השני בגלל שנאת חינם, ובגלל פלגנות וכיתתיות. לעומת יום הפילוג והשנאה, ט"ו באב הוא יום של חיבור, ואהבה. קשרי הנישואים בין השבטים, מעלימים את השבטיות והכיתתיות, מוסיפים אהבה, ומחברים בין חלקי העם.
ויש עוד קשר של תיקון בין ט"ו באב לתשעה באב. התלמוד הבבלי אומר שכל מי שמשמח חתן וכלה ביום חתונתם, 'כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים'. הנישואים בונים ומשלימים את האדם הפרטי, ומי שמאמין ושמח בבנייה הפרטית, יכול להאמין גם בבנייה לאומית כמו בניית בית המקדש מחדש. הדרך לבניית בית המקדש שנחרב בתשעה באב, מתחילה בבניית התא המשפחתי בחתונות של ט"ו באב.