אמא, סבתא, תרגיעו!!

לכבוד ט"ו באב, חג האהבה העברי, פוסט מיוחד על המירוץ לבזבוז ה-100,000 ש"ח והקמת בית יהודי בישראל

"נווווווו," שואלת אותי אם הבית לשעבר, "מצאת מישהו?". "לא, עדיין לא", אני משיבה במבוכה. "את, את לא רצינית את", היא משיבה בחצי צחוק.

בתור בת דתיה רווקה בת 26 שלומדת בבר אילן, קשה שלא להרגיש את הלחץ נושף בעורפך מכל הכיוונים. כמובן שיש את הכמיהה הטבעית - בית, אהבה, חיבור נפשי ופיזי שמעיף אותך לגבהים חדשים ועם זאת נותן לך את המקום הכי נכון ונינוח בעולם, הופך את מי שאת/ה למשהו מיוחד. את זה יש בכל מקום בעולם, בעולם החילוני והדתי כאחד. אלא שבבועה הדתית של הדתיים הלאומיים ב-2014, הלחץ למצוא את ה"אחד" או ה"אחת" מרקיע לשחקים חדשים.

אם זה לא אמא, זה אבא, ואם זה לא אבא, זה הסבתא והדודה והחברים והתמונות של טבעות בפייסבוק.

אני לא טוענת שלחץ אינו דבר נכון, שהרי בחברה הדתית על פי רוב מתחתנים יותר מוקדם וכנראה שהלחץ פותר במידה מסויימת את בעיית הרווקות המאוחרת שקיימת בחברה החילונית, אך צריך לשאול איפה הגבול. רוב הזמן, אני חסינה ללחץ הזה, כיוון שהיה לי חבר די הרבה זמן ועכשו, ברוך ה', מצאתי פשוש שהצליח לגרום ללב שלי לפעום שוב, אחרי שהיה שבור וחבול. אבל הזמן הזה שבין לבין, ואינספור שיחות שהיו לי עם חברים גרמו לי להבין שיש פה בעיה רצינית; אלו מבין הדתיים שאינם נשואים, ומתחילים להתקרב לגיל ה"נכון" לעמוד מתחת לחופה, סובלים קשות. לא רק מהסיבות הרגילות, אלא גם מפני שהם מרגישים את הלחץ הבלתי ייאמן הזה.

כשראיתי את "סרוגים" בפעם הראשונה לפני הרבה שנים, הלב שלי נשבר. לא חייתי את המציאות הזו, וראיתי כיצד משרטטים תמונה של הדתיים הרוווקים, תמונה עגומה ואפורה. "לא ייתכן", חשבתי לעצמי. "לא כך העולם נראה". מאז עבר זמן רב, ואני רואה איך, במקום כלשהו, "סרוגים" בהחלט תיארו מציאות מסויימת. למה זה ככה? איך הגענו למצב הזה, שבני 20+ מבלים זמן כל כך רב בפחד, באימה שלא יימצאו את האחד, במקום ליהנות מהשנים הכי יפות של חייהם, ולתת לדברים לקרות מתוך רוגע, וכיף, ולא מתוך הלחץ ש"לעולם לא ימצאו", מתפשרים/ות על משהו שלא באמת מתאים? איך הגענו למצב הזה?

ביום שישי ישבתי ודיברתי עם ידיד חילוני בירושלים. אני אוהבת לדבר איתו, כיוון שיש לו ראייה מעט שונה על החיים. בעולם של הישגיות, של לחץ, הוא רואה את העולם במבט מעט יותר פנורמי. כמובן שאני לא רוצה לחיות את החיים כפי שהוא חי אותם- יש לי את הערכים שלי, אני רוצה להמשיך להיות דתיה, לשמור את השבת ולחכות לחתונה, כמו שאומרים, אבל משהו בנינוחות שבה הוא מסתכל על החיים מחייה אותי.

"פעם חשבתי", הוא אומר, "שלכל סיר היה רק מכסה אחד". "עכשיו, אני יודע שהדבר לא נכון. יש הרבה מכסים שיכולים להתאים לכל סיר. את אפילו לא מבינה מה את הולכת לפגוש בעתיד, ואילו חיבורים יכולים להיות לך, עם אנשים שונים לחלוטין". המחשבה הזאת כל כך חסרה בעולם הדתי, לדעתי. אולי בעיית הרווקות המאוחרת קיימת בעולם הדתי היא דווקא הייאוש. כי מי יכול למצוא מישהו, והתאהב, ושהמישהו השני יתאהב בו, אם כולם רק לחוצים, מפחדים, מיואשים? זה לא פייר לאף אחד. ואני מכירה יותר מדי אנשים שהם כאלו, שמרשים לסביבה ללחוץ אותם, ולהפחיד אותם. אומרים שהכימיקל של לחץ הוא כמו רעל. יש אנשים שמתמודדים עם לחץ באופן מעולה, ודוחף אותם קדימה. ויש אנשים שלחץ גורם להם, וזה מוכח מדעית, לאותו השפעה שיש לרעל על הגוף.

אז למה אנחנו מרעילים את עצמנו בלחץ מטורף שכזה? הרי התקווה לאהבה ולילדים טבועה בנו בכל מקרה. אני חושבת שיש לאמץ גישה חדשה. אני לא פונה רק לרווקים עצמם- אם כי השינוי תמיד מתחיל באדם עצמו - אלא לחברה. תפסיקו ללחוץ. יש לי כמה חברות שאפילו ראיתי בוכות כמה פעמים, בכאב אמיתי, על כך שהאמהות והאבות שלהן לוחצים עליהם למצוא מישהו. התמזל מזלי, וזכיתי לגדול בבית שבו ההורים מאמינים בדבר הנכון בזמן הנכון, והם לא לוחצים עלי (כמעט). אבל הבנות האלו שגדלות בבית בו האמא דוחפת אותם כל הזמן "להכיר-להכיר-להכיר"- זה לא תורם לבנות שלכן, זה רק גורם להן לפחד ולסלוד מהעניין, במקום לבוא רעננות, יפות ורגועות, ולפגוש את הבחור הנכון בבוא הזמן.

אני מקווה שלכולם יהיה חג ט"ו באב שמח, ושתמצאו את הזיווג שלכם ברוגע, בזמן המתאים, ושתימצאו את הבן זוג הנכון שיאיר את חייכם ולא רק מישהו "כי חייב", אלא כי זה באמת הדבר המתאים לכם ומישהו שאתם באמת אוהבים ומחבבים. ואני מקווה שעד אז תוכלו לנצל את הנעורים שלכם, ולחיות את הרגע בלי דמעות מיותרות, כי העתיד טומן בחובו דברים טובים יותר משאי-פעם דמיינתם. אני חושבת שאם תחיו כך את חייכם, תמצאו את הבן אדם המתאים, שיתאים לגרסה המשוחררת, השלווה שלכם.

אוהבת,

אני