בס"ד
שלום רב,
תחילה, אבקשך סליחה ומחילה, כי הנושא אותו בחרתי להעלות אינו "קל לפיצוח".
לעצם העיניין. אני בחור בן 28.5. נכה 75%, הסובל ממחלות נפש קשות כגון: מחשבות טורדניות, דיכאון קליני, הפרעות אישיות ועוד. גם בריאותי הפיזית לוקה בחסר. בן יחיד, המתגורר עם אימי, המטפלת בי במסירות נפש ראויה לשבח, בדלות ובצימצום.
ברצוני לציין כי אני בא ממשפחה המנהלת אורח חיים חילוני. אם כי אימי, ילידת ברסלב, אשה מאמינה.
מזה שנים רבות אני מתקרב לדת, מתחזק. על אף היותי אדם שמנהל אורח חיים אמנם מסורתי, אך לא דתי, אני מרגיש מחובר מאוד לקב"ה. אני חש אליו קרבה עצומה, שספק אם הרבה דתיים מבטן ומלידה יכולים לחוש. יש בי כמיהה תמידית להתקרב אליו עוד ועוד. אני "לא משחק אותה". הרצון שלי אמיתי, כנה וחם.
אך הבעיה שלי הינה שאני לא השולט על עצמי, אלא נשלט על ידי החולי הקשה שלי. לעיתים קרובות, החולי הזה מכניע אותי ואני מרגיש כמו בובה על חוט בידי המחלה הארורה הזו.
היום אני אדם חלש, חסר כוחות לחלוטין ורק, אך ורק האמונה שלי בקב"ה ואהבתי כלפיו, מונעות ממני להתייאש, להרים ידיים ולהכנע. עם זאת, על אף השפעתו הרבה בחיי, אני מרגיש ריקנות וחלל רוחני. אני רוצה להתקרב אליו עוד ועוד. אך המחלה הזו, השולטת עלי לחלוטין, מכתיבה לי ואיני יכול לממש את שאיפותיי. אני כמו עלה נידף ברוח, כאשר בתפקיד הרוח-המחלה.
אני רוצה ללכת לשיעור, אך הדיכאון מונע ממני להזיז את עצמי אל המקום. אני רוצה לא לעשן בשבת, אך המתח והעצבנות גורמים לי "לטפס על הקירות". אני רוצה להכנס לתהליך של חזרה בתשובה, אך תופעות המחלה מונעות זאת ממני. רק אני והקב"ה מודעים לסבל והייסורים שלי.
עם זאת, ביתי כשר כהלכה (אימי הלכה לקראתי). כשאני פוקח עיניי, אני אומר "מודה אני", נוטל ידיים, קורא ברכות השחר. לאחר מכן מתפלל כמעט את כל תפילת שחרית, קורא את כל פרקי התילים של אותו היום, מקיים התבודדות עם הקב"ה ומקנח בתפילה לשמירה והצלחה. ככה מדי יום חול בבוקר. ברצוני לציין כי אני נעזר ברב הצדיק, שליח ה' בעיניי, הגאון המקובל הרב רפאל מאמו שליט"א, שאליו אני מאוד מקורב. מבקר אצלו ומשתתף קבוע בתיקוניו.
אך אני רוצה יותר, כמהה ליותר. אך פשוט לא מסוגל. לא מסוגל לממש את "האני מאמין" שלי בגלל אותו החולי הנורא.
אני מרגיש כמו ציור שנמחק, כמו בגד שדוהה, כמו עלה