| באדיבות |
ההכנות לחג בבית היו די רגילות - כמו בכל בית דתי - מסורתי. למדנו את השירים של חנוכה, האגדות, להכין סביבונים. ובעצם - התלהבתי ואהבתי את כל אלה כמו כל ילד רגיל. רק בגיל מאוחר יותר התחלתי לקבל על עצמי חלק מאופי החג ומהאגדות, לתת להם משמעות לעצמי, משמעות עמוקה שמלווה אותי בחיי היום-יום גם כיום.
האגדה של חנה ושבעת בניה, היא אגדה עם יסוד של מסירות נפש וקידוש השם. קידוש השם - לאו דווקא במובן הדתי בלבד, אלא גם ביכולת לקדש ולדבוק באידיאה, על כל המשתמע מכך. לזכות או לחובה, מבחינת המחוייבות האישית, החברתית והלאומית. רק במבחן היומיומי המעשי ניתן לבדוק את מסירותו של אדם לערכיו ולחבריו.
הנצחונות של צה"ל, לדוגמא, חשובים לי. אבל חשוב לי יותר הוא: שבקרב חייל לא יותיר את חברו הפצוע בשטח, אלא יסתכן כדי להצילו. רק במעשים אלה ניתן לראות את אופי החייל ואת מוסר ערכיו - לא בדיבורים, אלא במעשים. מרכיב נוסף בחנוכה שהשאיר רישומו עלי ומלווה אותי גם כיום, הוא ההתיוונות. תופעה זו מתאימה ונכונה גם לחיינו כיום.
ההתיוונות היא "התקנאות" בתרבות זרה על כל השלכותיה השליליות. מעשה כזה, הוא ויתור על תוכנה ומהותה של התרבות והמסורת היהודית. יתכן כיום שאחד הגורמים שהנוער מחפש את תוכן חייו הרוחניים בתרבות זרה, אולי נעוץ בעובדה שבילדותו לא ספג מתכני היום-יום של המסורת והתרבות היהודית. אם בקיבוצים, לדוגמא, תינתן לכל חג המשמעות העמוקה יותר, ובצורה קבועה, יש סיכוי שלילד יהיה בעתיד חשוב מספיק לשמור על יהודיותו שלו ולא לברוח ממנה.
כילד, תמיד נראו לי המתיוונים כבני אצולה עשירים המקורבים לשליטים הזרים, בעוד היהודים שסרבו לקבל את התרבות הזרה הצטיירו בעיני כאלה השייכים לשכבות העממיות. הדלקת הנרות בשמן, תמיד מזכירה לי את בית המקדש. כאדם המנסה להתמודד עם נושאים אידאיים - חינוכיים, אימצתי לעצמי את המושג "שמש". השמש נותן מעצמו ובאש זו מדליק את שאר הנרות. תפקיד השמש הוא למעשה להיות מעין משרת. בגישה זו טמונה גם "ההצדקה" המוסרית לפעול במישור החינוכי והסיכוי שהאחרים יאמצו לעצמם ממה שאתה נותן.
יהושע כהן, שדה בוקר, חנוכה תשמ"ו
תכנים נוספים של מכון שיטים תוכלו למצוא כאן