מי רוצה להיות יווני?

מספר ימים קודם למסיבת חג החנוכה בגן הבהיר לי בני: "בהצגה אני מגלם יווני. כולם רצו להיות חשמונאים, ריחמתי על הגננת - ולכן התנדבתי". במסיבה הבנתי מה באמת הניע את בני למעשה אלטרואיסטי זה. על הבמה התייצבו החשמונאים - עטויים שטריימל חסידי וציצית מבריקה, ובידיהם סידור מוכסף. אח"כ נכנסו היוונים - לבושי שריון בוהק, אחוזי חרבות מעוקלות, ורוכבים על סוסים. בעודי מתבוננת בנהרה השפוכה על פני בני - רוכב על סוסו המתייוון ומנופף בחרב - סיפרה לי אחת האמהות: "בני נבחר להיות חשמונאי. הוא בכה יומיים ללא הפסקה. בסוף התקשרתי לגננת והתחננתי שתיתן לו להיות יווני, גם הוא רצה סוס!"

האם אנו באמת שמחים בנצחון החשמונאים? האם גם בעידננו היינו מוכנים לוותר על מנעמי תרבות המערב - סוסים גזעיים ושריונות אופנתיים - למען מהפכה דתית בסגנון בית חשמונאי? מהו בכלל אופי המאבק בין היוונים והחשמונאים - האמנם עם נהנתן וכוחני הלוחם נגד עם הספר?

אל לנו להמעיט מערכם הרוחני של היוונים. הפילוסופים היוונים הגיעו לתובנות עצומות במדעי הרוח, ואף שימשו לעיתים מקור השראה לגדולי ישראל כרמב"ם. לדברי המהר"ל, עוצמתם הרוחנית של היוונים תרמה לאיתנות מאבקם נגד החשמונאים. כוחם הרוחני של היוונים ניכר, בין השאר, בהצלחתם להשתלט על ההיכל (אגף הקודש במקדש), ולטמא את כל השמנים שהיו מצויים בו, ובמילותיו (חידושי אגדות למסכת שבת): "להורות כי יש לו (ליוון) כוח גובר על ההיכל ומטמא את ההיכל. ולכך טמאו את כל השמנים שבהיכל."

חרף כוחם הרוחני של היוונים, אין הם מצליחים לטמא פך שמן אחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. פך שמן זה מייצג, לדברי המהר"ל, את יתרונם האמיתי של החשמונאים על פני היוונים, ובלשונו (שם): "כהן גדול יש לו עוד מעלה על היונים, והוא מה שנכנס כהן גדול לפני ולפנים לקודש הקדשים ... "

היוונים חלשו על הקודש, אך לא השכילו לגבור על קודש הקודשים.

על ההבחנה בין הקודש לבין קודש הקודשים עומד הרב קוק (אורות הקודש): "יש עולם של חול ועולם של קודש. עולמים של חול ועולמים של קודש. העולמים סותרים זה את זה . כמובן הסתירה היא סובייקטיבית. האדם, בהשגתו המצומצמת אינו יכול לפשר בין הקודש ובין החול, ואינו יכול להשוות את סתירותיהן, והן אמנם מיושבות ברום עולם, במכון קודש הקודשים."

קודש הקודשים מבטא את היכולת למזג חיי רוח בחיי החול, לצקת משמעות ותוכן לחיי השגרה הארציים.

היוונים אינם מתנגדים לעיסוק בקודש, כי אם ליציקת קדושה בחיי המעשה, וכמובא בשם הרב קוק (מועדי הראי"ה): "חכמת יוון קבעה שישנן שתי דרכים נפרדות: או ללכת בכוחות הטבע, לפתחם ולחזקם (והם היו הראשונים לפולחן הספורט, לפולחן תרבות הגוף) או ללכת נגד הטבע, להתמסר לפרישות גמורה מכל הכוחות הטבעיים ולחיות חיי רוח".

לעומתם לוחמים החשמונאים בשם אידיאל קודש הקודשים - מיזוג חיי הקדושה בחיי המעשה (שם): "אולם המגמה הברורה של חכמי הדור היתה להחדיר את התוכן של קדושה בכל הדרגות ובכל שטחי החיים ... אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את הקודש עם החול ".

ברוח זו אף דמותו של יוסף, המגלם תפקיד מרכזי בפרשת השבוע הנקראת תמיד בחנוכה - פרשת מקץ. יוסף הינו איש רוח, הנשאר נאמן לאמונתו ולמורשתו חרף התלאות הפוקדות אותו. בד בבד, יוסף הינו דמות ריאלית בעל כושר ניהול יוצא דופן. פרעה נפעם מדמותו הייחודית של יוסף, המשלבת קדושה בחיי המעשה (בראשית מ"א, ל"ז-ל"ח): "ויטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו: ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו". מחד גיסא - יוסף הוא איש - מעשי ומציאותי. מאידך גיסא - רוח אלקים בו.

מורשת יוסף והחשמונאים מלמדת אותנו את כוחה האמיתי של היהדות האותנטית, המכירה בכוחו של האדם לרומם את חיי החול שלו, ומעניקה לו כלים לעשות כן (מועדי ראי"ה): "לא רק בודדים מגיעים לדרגת קדושה, אלא הגוי (העם) כולו, העוסק בכל מלאכת עבודה, אף הוא קדוש יאמר לו".