מי ניצח במלחמה?

במבט ראשון נראית השאלה מופרכת לחלוטין - הרי היה כאן ניצחון מוחלט וסוחף, לא ניצחון בנקודות... יהודה המקבי וצבאו הצליחו להביס באופן חד משמעי כוחות עצומים של צבא יוון, האימפריה הגדולה ביותר באותה תקופה. במהלך המלחמה ובעקבותיה השיגו החשמונאים הישגים רבים נוספים - טיהור המקדש, גירוש הצבא היווני מארץ ישראל, ועצמאות רבת שנים של מלכות ישראל. לכן, לכאורה אין מקום כלל לשאלה... אולם עלינו לזכור כי מלחמתם של החשמונאים היא בראש ובראשונה מלחמת תרבות, מלחמה על הרוח של עם ישראל כנגד תרבות יוון החיצונית, הנהנתנית ועובדת האלילים.

האם במאבק הזה, המכריע, ניצחו החשמונאים את היוונים? האם בעקבות הניצחון המזהיר של יהודה ואחיו בשדות הקרב, שב עם ישראל לאלוקיו ולתרבות ישראל הטהורה והנצחית?

כפי הנראה הייתה באמת התעוררות גדולה של תשובה לעבודת ה בעקבות הנצחון המופלא [וכן בזכות הקנאות הדתית הבלתי מתפשרת של החשמונאים שהרגו בחרב יהודים מתיוונים רבים...], אך ההתעוררות הזו לא האריכה ימים. לא חלפו שנים רבות ותרבות יוון חזרה וכבשה לה מקום בלב רבים מישראל, שנסחפו אחרי העוצמה והיופי החיצוניים, אחרי המנעמים של תענוגות העולם הזה, ולעיתים גם אחרי ההגות הפילוסופית המרשימה. הגיעו הדברים לידי כך שנכדיו של שמעון החשמונאי עצמו (שהוכתר למלך בשוך הקרבות, לאחר מות יהודה ויונתן שמלכו לפניו) נקראו בשמות יווניים - הורקנוס ואריסטובולוס, מה שמלמד שהשפעת התרבות היוונית חלחלה עד למשפחת המלוכה החשמונאית עצמה... לא במקרה אותם נכדים גם נלחמו זה נגד זה במלחמת אחים כאשר כל אחד מהם רצה לזכות בכס השלטון, ואריסטובולוס אף הביא לארץ את הצבא הרומאי על מנת שיסייע לו לגבור על אחיו.

נצחון הרוח לא החזיק מעמד (צילום: hans s-cc-by-nd)

למעלה מזה - האמת היא שכדי לבחון את נצחון החשמונאים במלחמת התרבות לא צריך לחזור לעבר הרחוק - די להתבונן בהווה כדי להודות בצער שנצחון הרוח של החשמונאים לא החזיק מעמד. קווי דמיון רבים נמתחים בין תרבות יוון ההיסטורית לבין תרבות המערב של ימינו - ההחצנה של כל דבר, אידאל היופי הגופני עד כדי התמכרות לאנורקסיה מצד אחד, ועד כדי הפיכת כוכבי דוגמנות וקולנוע לאלילים פשוטו כמשמעו, הצבת המתירנות והנהנתנות הגורפת כערך בפני עצמו, טשטוש המבנה המשפחתי ומתן לגיטימציה למשכב זכר, הלגלוג של המדע והקידמה התרבותית על הדת האנכרוניסטית והמיושנת - כל אלו תופעות שאנו נאבקים בהן היום, וכבר אז היו העקרונות המרכזיים בתרבות יוון שנגדה נאבקו גם אבותינו. וכמובן, גם היום המאבק המרכזי שלנו איננו עם אויב חיצוני שמנסה בכוח לפלוש לתוכנו, אלא על ליבו של עם ישראל, על עיצוב דמותה של מדינת ישראל, ועל גיבוש הזהות היהודית שעתידה להוביל את העם הזה בדורנו ובדורות הבאים.

אם כן, ניתן לומר שבמלחמה המהותית והעיקרית - מלחמת הרוח - ניצחו החשמונאים בקרב הנקודתי, אך המערכה עדיין בעיצומה, ועדיין נופלים בה חללים רבים. ממילא, אנו נאלצים להמשיך את מאבקם של אבותינו החשמונאים - "בימים ההם בזמן הזה" - פשוטו כמשמעו.

את מלחמתם ביוונים ובתרבות יוון ניהלו החשמונאים בשדה הקרב. לא הייתה זו בהכרח ההעדפה שלהם; היוונים כפו עליהם את הבחירה בין הקרבת קרבן חזיר לאל היווני לבין מוות בייסורים, ולא נותרה לחשמונאים אלא לבחור באפשרות השלישית - מאבק נואש להשרדות. כאשר הפך מאבק נואש זה לניצחון מכריע על חילות אנטיוכוס, ממילא היה זה גם נצחון הרוח היהודית של אמונת החשמונאים בקב"ה. אך דווקא דרך זו של מאבק כוחני וצבאי היא שגרמה שניצחון הרוח החשמונאית לא החזיק מעמד. מלחמה רוחנית יש להכריע ברוח, ולא בחנית ובכידון. במלחמה רגילה, כאשר קמים עלינו להרגנו, עלינו להשיב מלחמה שערה ולצאת בכוחות צבאיים החמושים במיטב הנשק המודרני - בוודאי מעל לעל נהיה חמושים באמונה ובביטחון בה, אך על ידי אמונתנו נוביל לניצחון ברור בשדה הקרב הצבאי - "באלקים נעשה חייל, והוא יבוס צרינו". אך כאשר המאבק המרכזי הוא המאבק על הרוח - אז באמת "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה"; אז הניצחון יכול להיות מושג אך ורק במאבק רוחני ולא בכוחניות.

המאבק הרוחני הוא איטי, ויש בו תהליכים של עיכול רוחני הדרגתי שאנחנו - ועם ישראל כולו - חייבים לעבור. זוהי דרך ארוכה, אך גם כאן הדרך הארוכה היא הדרך היחידה. כאשר אנחנו מתפתים [או כאשר לא נותרת לנו ברירה...] ובמהלך המאבק הרוחני אנחנו בוחרים בדרכים של כוחניות, כפייה או הכרעה פיזית, לבסוף אנו נשארים ללא הכרעה כלל. הבעש"ט היה נוהג לומר שאת החושך לא מגרשים במקלות, אלא על ידי הוספת אור. זו צריכה להיות דרכנו גם כיום: מאבק רוחני עיקש ועקבי להוסיף אור של תורה ואמונה, של ערכים ודרך ארץ; ולהשמר בעצמנו מכל הסיגים של החושך והטומאה שבהם אנו נאבקים.

הרב אלעזר אהרנסון משמש כראש ישיבת ההסדר בחולון