"הנרות הללו אנו מדליקים". בעולם של קידמה והתפתחות, אשר המאור החשמלי נחשב כבר על התגליות המיושנות, אנו עדיין מעלים את הנרות הללו, כלפני אלפים שנה. ומאידך, בעולם שהוא כ"כ אפל, במציאות איומה כזו המחשיפה לעינינו את החיה האנושית במערומיה, אנו מדליקים נרותינו. כאומרים: הבה וננסה אנו בנרותינו הדלים את אשר לא עשו המאורות הגדולים. והשאלה היא, מהי הסגולה של הנרות הקטנים הללו כי ניחל להם, כי נקוה שהם הם יאירו את חשכת הימים. מהו ההבדל האיכותי, מה הם הכוחות הגנוזים בהם כי נעדיף אותם על הנרות הגדולים? כי יעשו והצליחו את אשר עשו ולא הצליחו הגדולים?
התשובה היא כנראה בזה ש"הנרות הללו קודש הם". אולם מה זו קדושה, מהו האופייני שבה. אף בזה המזמור שלנו נותן לנו את התשובה - "ואין לנו רשות להשתמש בהם".
נרות ישנם הרבה, אף הישגי הגויים הישגים הם, "אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין" (איכ"ר ב'), אולם נרות חול הם. ובו בזמן שעל נרות הקודש אנו אומרים: "ואין לנו רשות להשתמש בהן", הרי באלה של חול, עיקר תפקידם בשימושם, בתועלתם, במדת ההנאה שהם מביאים לנו. התפתחות המדע הביאה לנו אפשרות של מציאת ההנאה והנוחיות במדה הרבה יותר קלה ממה שהיה לפנים. כמה יגיעות יגעו הראשונים עד שהציתו אש לשפות את הקדירה, ואנו אין לנו אלא לשפשף בקיסם והנה לפנינו אש.
ודבר זה חיובי הוא ובעל ערך נעלה, "לשבת יצרה". מצוה זו, שהנה כח דוחף של החיים ובה מוצא הוא את תיקונו. אולם רק במדה מסוימת. מתוך שתפקיד המדע למצוא את הדרך היותר קלה למילוי השפק, הרי אין בכוחו לשנות את המהלך הטבעי של הכיוון הפנימי. הצורך בבגד היה קיים אף אצל אדם במדרגה ראשונית של התפתחות, באו הדורות ושכללו אותו. הצורך בשמחות ושירה אף הוא קיים אצל הפראים, אצלנו הוא נמצא במצב של עליה. אולם מתוך שעיקר תפקידו לספק יותר את ההנאה, הרחיב את המושג הזה, אבל לא שינה את עצם הכיוון, וע"כ נשאר הכיוון כמו שהיה - ומתוך שיצרו של האדם רע מנעוריו, ההתפתחות הזאת לא פגעה בנקודה זו, הרי שניתן ליצרים הללו הנשק האדיר ביד. ליצר ההרס וההשתלטות נתוספה גם אפשרות הביצוע, והאדם הפרא בכיוונו ובהשגתו עם אותם מכשירי ביצוע נוראים הם הם שהפכו את העולם לגיא צלמות. לא רק בשבילנו, כי אם גם בשבילם הם. המכשיר נהפך לאויבו של המחזיק בו בעצמו.
"אם יאמר לך אדם יש תורה באדום אל תאמין" (איכ"ר ב'). נרות הקודש אנו מדליקים. הנרות שלנו עיקרם בזה, שהם נוגעים לעצם הנקודה הפנימית של המהות האנושית, שהם מופנים לפוצץ את האטום הזה ולשנות מתוך כך את הכיוון של הדברים. נר מצוה - ומצוות לא ליהנות ניתנו. תפקיד המצוה איננו לתת לנו נוחיות חיים לפי אותן המדות המקובלות, אלא היא נותנת לנו אמת מדה אחרת, מעלה ומרוממת אותנו על המעשים, לגובה כזה בהם דברים אלה נראים רק כצעצועי ילדים בעיני המבוגר. ההנאה הגשמית מקבלת את התפקיד של אמצעי, ואמצעי לא מהחשובים ביותר, שבשעת הדחק אפשר להתקיים גם בלעדיו. המושג של חיי עולם מזיז לחזית אחורית שניה ואחרונה בדרגה את חיי השעה, שבכל אופן אין להשוותם ואין לותר על הראשון לטובת האחרון. והנרות הללו אנו מדליקים. רק אנו. אין לאחר רשות להדליקם. אנו ורק אנו המסוגלים למסירות נפש אמיתית ללא חשבונות צדדיים.
הנה לפנינו עובדת השעה - קבורת המהפכה הרוסית. כמה כוחות השקיעו בני עמנו במהפכה זו, מה רב דמם אשר מסרו מרצונם למשוח את הגלגלים הללו. והגלגלים עברו עליהם, טחנו אותם. ומאז מצאו להם ענין יותר מעשי לענות בו. הרעיון המהפכני שהניע את הבחור העברי, מסטודנט האוניברסיטה, אשר הקריב את הקרירה שלו למען הרקב בערבות סיביר, ועד לפועל הפשוט על הסדנא בסימטאות הכרכים הגדולים, היה לא שאלת הטבת מצבו הפרטי או הכללי, אלא השלטת הצדק בעולם. הוא ראה את עצמו כאפוטרופוס לסדר עולם, ולבו התחמץ בקרבו והוא צעק חמס, תבע גם פעולה.
נרות יש להדליק מבלי כוונת הנאה, אלא מתוך הרגשת נחיצות באור כשהוא לעצמו, לראותו מבלי ליהנות ממנו, ועתים אף בניגוד למה שמכתיב רצון ההנאה הפשוט. זוהי רק סגולת העם האלקי. ואם שאין אנו מקטינים את הערך של נרות חול, שעיקר תכונתם שייכת לאדום, הרי עם זה איננו מתעלמים מהתכונה העיקרית המיוחדת לישראל ורק לישראל.
שני המושגים הללו, של חול וקודש זה בצד זה, לא רק שאינם צריכים לסתור זה את זה, אלא צריכים להשלים זה את זה. אין החול בר קיימא כשלעצמו, כשם שצורת הקודש הרווחת הינה זאת המשמשת "ראשית" לחולין, "והעושה כל גרנו תרומה אינה תרומה" (ספרי נשא ה').
האסון מתחיל כשהמושגים מטשטשים והחול מתימר לתפוס את מקום הקודש, כשעם ישראל מתחיל לשכוח את עיקר מהותו, והנרות הגדולים מסנורים את עיניו עד כדי התעלמות מהתוכן המיוחד של המהות הישראלית והתפקיד שלו.
הנס של חנוכה לא ניתן ליכתב (ע"פ יומא כ"ט א'). קשה הדבר למוסרו בכתב. רק הרב מוכרח למסור את מהותם של הדברים לתלמיד, כי ע"כ הנס, הצורך בו, הוא מעלה בתוכנו מחשבות עגומות ביחס לעצמנו. "'וחושך' זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל", הצרה העיקרית היתה כי האסון לא בא מבחוץ אלא הביאו אותו. בו בזמן שנס פורים שניתן ליכתב, כי הצורר מצא אותנו מלוכדים מבפנים, הרי כאן היה עסק עם גיס חמישי מסוכן ביותר. התפוררות החזית ע"י חוסר אמונה בכוחות העצמיים, ע"י הסתנורות מאורות מתעים, ע"י תפיסה שטחית ובלתי נכונה של מהות התרבות היונית. החשכת העינים, עיני העדה, השכבות העליונות והמכובדות ביותר, ושרק בנס נצלנו מהסכנה של הביטול העצמי הכללי. כי הרי רק נס הוא שקרה לנו, שנמצאה משפחה במודיעין. משפחה שאילולי שנמצאה מי יודע אם היה שמה נשאר בולט במשפחות הכהנים. ואילולי משפחה זו, הרי מי יודע גם מה שהיה קורה לכל התפתחות האומה בכללה. מחשבה זו, שיכולה לנקר במח כל קורא מן הכתב, דינה באמת על כן להמסר דוקא בדיבור. בגישה קרובה, משכנעת ומעודדת כאחת, המקדישה את התלמיד ומכניסתו אף הוא בברית הקדושה של המעטים היחידים השומרים על שמן הטהרה בכל מחיר. בברית הסבל והתקוה, להלחם, לבנות, ואף לסבול ולחכות.
אף תקופתנו מצטיינת בסנורים אלה. השכבות הפעילות ביותר באומה אף הן נתפסו להערצת כל דבר זר. מתוך המעטת הערך העצמי, הגררות אחרי הברק החיצוני מוותרים על ערכי דורות. מזדייפים החגים והשבתות, מתוך זלזול עצמי, מזדייף אף חג הגבורה והתרוקן מתוכו השם "מכבי", שתכנו העיקרי הוא פירוש של שעבוד של כל כוחות אנוש למטרה עליונה, של ביטול העצמיות כלפי מעלה, מתוך העלאת עצמו למדרגה עילאית של "צמאה לך נפשי".
התוכן העיקרי של החג צריך להיות התיחדות עצמית של קומץ הנאמנים לשם הטהרות משנה, לשם שמירה על הפך הטהור, לשם השבת תוכנם האמתי של החגים והמועדות ושל ימי החול. ואם הננו חיים בתקופה שה'מכבי' מכוון ל"מי כמוך באלמים" (גיטין נ"ו, ב'), נתפלל להתקרבות הזמן בו תשמע ברמה הקריאה הגדולה של המכבים: "מי כמוך באלים ה'".
(תש"ד)
''הנרות הללו קודש הם''
"אשר המאור החשמלי נחשב כבר על התגליות המיושנות, אנו עדיין מעלים את הנרות הללו..." - הרב שאול ישראלי זצ"ל על הדלקת נרות חנוכה.
