מה עצוב יותר: דלת בלי מפתח או מפתח בלי דלת? שואל יהודה עמיחי באחד משיריו. זו אכן שאלה מורכבת הדורשת חשיבה. אך חיים ללא מפתח וללא דלת מהווים אתגר לכל משפחה.
אחת הגזירות הקשות שהייתה על עם ישראל בימי היוונים, היא החובה לחקוק על הבריחים של דלתות ביתם "אין להם חלק ונחלה בישראל". הדבר הוביל לכך שמשפחות שלימות פשוט עקרו את הבריחים, והבתים היו פרוצים לכל מי שרק חפץ. וכפי שכתוב המדרש (אוצר המדרשים, חנוכה עמוד 192): "גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם".
כנגד גזירה זו, אנו מצווים להדליק את נר חנוכה בפתח הבית. כפי שכתוב בגמרא (שבת כא, ב): "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".
מה מיוחד כל כך בפתח, שסביבו נסוב החג?
נראה לומר, שהפתח הוא מקום הכניסה והיציאה של האדם לביתו. הפתח מציין את נקודת החיבור בין הפנים לחוץ. דווקא שם אנו צריכים להניח את הנר, שיאיר לנו את הדרך להיכנס פנימה ולצאת החוצה.
אחת הדילמות הגדולות שעומדת בפני כולנו היא עד כמה להיות פתוחים? עד כמה להצליח ולקבל מבחוץ, ועד כמה להיסגר ולהישאר נעולים בפנים?
חנוכה הוא חג שמציין את הקשר שלנו עם תרבות יוון. בתרבות זו ישנם דברים חיוביים (התעמלות, מוסיקה, מתמטיקה ועוד) וכפי שכתוב בפסוק (בראשית ט, כז): "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם", אך יש בה גם הרבה מאוד סכנות (כפירה, חיי חומר ותאוותנות).
המלחמה שלנו בחנוכה היא מלחמת הבירור, מה ניתן לקבל ומה אסור לקבל. אנו עומדים בפתח הבית עם נר החנוכה ובוחנים היטב, מה טוב שיכנס לביתנו, ומה אסור שיכנס. באופן דומה אנו בוחנים את היציאה החוצה. בכל יציאה יש בה סכנה, צריך להתמלא היטב בפנים כדי לצאת ולהשפיע על המציאות שבחוץ.
מסופר על נער ניצול שואה, שחזר לביתו אחרי המלחמה הקשה. בביתו היו גויים פולנים שהשתלטו על ביתם. הצעיר ניסה להיכנס, אך הפולנים צעקו עליו שיברח מהר מהמקום, אחרת סופו יהיה כגורלם של בני משפחתו. הוא התחנן אליהם שלפחות ייתנו לו לקחת משהו למזכרת. הם זרקו לו את החנוכייה שלהם, תוך כדי איומים שלא יעז לחזור לביתו.
הנער הסתובב עם החנוכייה ברחובות פולין, עד שלפתע ראה אותו חייל אמריקאי, והחל לשוחח איתו. הנער סיפר לחייל שאין לו היכן לגור, ושיתף אותו שחנוכייה זו עברה במשפחתם כבר מאות שנים. החייל סיפר לנער שהוא גם יהודי, ולאחר שיחה ארוכה, הציע לנער שיבוא לגור אצלם באמריקה. הנער הסכים והפך להיות כאחד מבני ביתם.
כעבור מספר שנים, אישה מבוגרת ראתה את החנוכייה דולקת בחצר ביתם באמריקה, נעמדה ליד החנוכייה והביטה בה בהתרגשות רבה.
התפלא בעל הבית, ושאל אותה: "מדוע את כה מתרגשת מהחנוכייה שלנו?". אותה אישה אמרה כשדמעות על לחייה: "חנוכייה כזו בדיוק הייתה לנו בפולין, בעלי היה מדליק בה. אך לצערי לא נשאר מכל משפחתי אף אחד".
בעל הבית ביקש ממנה להיכנס לביתם וקרא לבנו המאומץ. הנער הסתכל על האישה. וצעק: "מעמלא! מעמלא!". קשה לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה באותה העת. שעה ארוכה התחבקו האם ובנה מול נרות החנוכייה היוקדים. בזכות נרות חנוכה שעמדה בפתח ביתם זכו לאחד את משפחתם שנית.
אם רק נדע להביט אל האור הדקיק שמאיר לנו את הדרך, נשכיל לדעת אלו דלתות לפתוח ואלו לסגור. אם רק נלמד עם אלו מפתחות להשתמש, חיינו יהיו מאירים יותר