בתשעת הימים נוהגים יהודים דתיים רבים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין. אכן, חלק גדול מהם לא יודע שמקורו של מנהג נפוץ זה לוט בערפל ושבבירור אין זה מנהג מימי התנאים והאמוראים - שכן בגמרא (תענית ל, ע"א) הותרה אכילת בשר ושתיית יין אפילו בערב תשעה באב עצמו, ק"ו בימים שקודם לכן.
מה אפוא מקורו של מנהג זה? ובכן, הוא נזכר כבר אצל רמב"ם, החכם בן המאה ה-12, שכתב: "וכבר נהגו ישראל, שלא לאכול בשר בשבת זו... ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש עד התענית" (הלכות תעניות ה, ו). ראשון אחר בן המאה ה-13, רבי צדקיה בן אברהם הרופא, הזכיר אותו בשם אחד מגדולי התקופה הקודמת, רב סעדיה גאון (בן המאות ה-9-10) שכתב ש"יש נזהרין שלא לאכול בהן", דהיינו בשלושת השבועות, "בשר ולא לשתות יין" (סימן רסג. אמנם, ראה: הרב פרופ' שפרבר, א', עמ' קמו). בדומה לכך, מה שמסר ה"כל-בו", ספר המנהגים והדינים הקדום שמחברו אנונימי, בשם "הר' אשר": "ראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתיית יין מי"ז בתמוז עד י' באב ואומרות שכך קיבלו מאמותיהן דור אחר דור" (סימן סב). גם רב האי גאון וגאוני לותיר הזכירו את המנהג (המנהיג מט, ב ועוד; מחזור ויטרי, עמ' 225).
האם יש מקור מוקדם יותר לגאונים? אכן, יש מן הראשונים שמצטטים קטע קצר מן התלמוד הירושלמי כאילו הוא מקור למנהג זה, אלא שהגרסאות של הירושלמי שבידינו שונות; בגרסאות אחדות נאמר: "נשייא דנהגין דלא למשתי חמרא מדעליל אב - מנהגא הוא" (כלומר, נשים הנוהגות שלא לשתות יין משנכנס אב - מנהג כשר הוא), בגרסא אחרת כתוב: "הני נשי דלא שתי חמרא מן י"ז בתמוז עד ט' באב - מנהגא", ובגרסא שלישית: "נשייא דנהגין דלא למשתי חמרא ולמיכל בשרא מן דאב עליל עד אפוקי תעניתא - מנהגא, שבו פסקה אבן השתייה".שימו לב להבדל בין הברייתות במשך זמן האיסור (שלושת השבועות או תשעת הימים בלבד) ותחולתו (יין לבד או יין ובשר) וההטעמה (שחסרה ברוב הגרסאות).
בהקשר זה ידועה טענתו של הרב פרופ' דניאל שפרבר, שאיסור שתיית יין ואכילת בשר בתשעת הימים ובשלושת השבועות - בשגיאת העתקה יסודו (מנהגי ישראל א', עמ' קלח-קמו). את יתדותיו נעץ הלה בדברי הרב פרופ' ליברמן שקבע בספרו "ירושלמי כפשוטו" כי הנוסח המקורי של הירושלמי הנזכר היה "דלא למישתא עמר" (ולא "דלא למישתא חמר") - דהיינו: נהגו הנשים להימנע מ"טווית צמר" (ולא מ"שתיית יין"). נוסחה זו (עמר) מתאימה להטעמה של הירושלמי, "שבו פסקה אבן השתייה", אבן שממנה, לפי מדרשי האגדה, הושתת (נטווה) העולם, וגם לדגש שהמנהג היה מנהג של נשים דווקא (הן הן "הנשים היקרות" שנזכרו מאוחר יותר), שכן אחת ממלאכות הנשים בימי התלמוד הייתה טווית צמר (משנה כתובות ה, ה). אלא שלפיכך לא ברור כיצד נקלע המנהג "דלא למיכל בשרא" לתוך דין זה של הימנעות מטוויה, שהרי אין לו כל קשר עמו.
לכאורה, ניתן היה לומר שהצימוד בין יין לבשר הוא דווקא ראיה טובה לכך שהנוסח המקורי של הירושלמי היה "חמר" (ולא "עמר"), כפי שמצוי היה ביד הראשונים, כך שהמנהג המקורי כלל שתיית יין ואכילת בשר - מאכל ומשקה שהם משמחי לב ויש בהם כדי לענג את האדם, והימנעות מהם - מעשה ראוי לאונן ולאבל, לסגפן ולפרוש, מה גם שמאכל ומשקה אלו היו מוקרבים ומנוסכים על המזבח שמקומו היה בסביבת "אבן השתייה" (כפי הטעם שהוזכר באחת מגרסאות הירושלמי). אכן, הרב פרופ' שפרבר הזכיר כיוון פרשני זה בשם אחד הפרשנים הראשונים בהערת שוליים במאמרו (הערה 13), אך למעשה לא העלה כל טיעון ברור מדוע יש לדחות אותו מלבד הטענה החלושה שסדר הפעלים שבנוסח שבידי הראשונים, "למישתא" לפני "למיכל", אינו רגיל, ולכן יש לחשוד ש"דלא למיכל בשרא" הוא תוספת מאוחרת (כך במובלע, בהערה 4 במאמרו).
אכן, לפי הצעה נועזת זו של הרב פרופ' שפרבר, מנהג ההימנעות מאכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים (או בשלושת השבועות) יסודו בטעות העתקה וחדירה של מעין גלוסה לטקסט. האמנם? לדעתי, אף שנוסח הירושלמי המקורי (בהנחה שאכן הנוסח המקורי הוא "למשתי עמר" ותו לא) אינו תומך במנהג שהיה נפוץ בתקופת הראשונים, אי אפשר להסביר את הופעתו רק בשגיאת העתקה של מקור אחד, זניח יחסית. להפך. נראה יותר לומר שהמנהג כבר היה קיים באופן עצמאי אצל יחידי סגולה, דווקא נשים כנראה, יחידות סגולה וצדיקות, שחיפשו להן בקעה דתית להתגדר בה ולבטא בה את פרישותן ודבקותן בזכרון החורבן (מעין מה שעשו הפרושים בימי רבי יהושע. ב"ב ס, ע"ב) - אחר שלרוב לא יכולות היו לצום (עקב היריון והנקה) וגם לא למעט במשא ומתן ובניין של שמחה (תחומים שבעבר ממילא לא היה מסור לנשים) - ונוסחת הירושלמי הותאמה למציאות, למנהג הקיים; קשה לראות איך הראשונים השתמשו בירושלמי כדי לכפות על נשי מקומם מנהג של פרישות שאין לו זכר בתלמוד. שלא כמו שכתב הרב פרופ' שפרבר (אך כפי שכתב פרופ' ליברמן), אין סיבה לדחות את האפשרות הסבירה שהיה כאן תהליך הפוך; מנהג ההימנעות מבשר ויין בימי בין המצרים התחיל כמנהג של נשים אדוקות בזכר החורבן ("אבלות ציון"?) והוא הלך והתפשט בעם במהלך הדורות (כפי שהזכיר הכלבו) עד שלבסוף אף השפיע על אופן הקריאה של קטע ירושלמי אחד ואולי אף גרם לעריכתו.
לבסוף הפך מנהג הפרושות למנהג כלל-ישראלי חמור שהפורץ את גדרו "ישכנו נחש" (שו"ע או"ח תקנא, יא). אכן, כפי שכתבו רמב"ם והטור, המנהג הפשוט היה להימנע מאכילת בשר ושתיית יין דווקא בשבוע שחל בו תשעה באב ולא בכל תשעת הימים, "ומזה נהגו במקומות שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בשבת זו", אכן, "יש מוסיפין מראש חודש עד אחר התענית" (טור או"ח תקנא), ו"מנהג אשכנז: היחידים נמנעים מבשר ויין מי"ז בתמוז ואילך, ומראש חודש ואילך - נמנעים כולם" (שם); היו מקומות שגם מנהג שבוע שחל בו לא פשט - כך, הרמב"ן ציטט את המנהג הבינוני שהזכיר הרמב"ם שנהוג במקומות אחדים להימנע מבשר ויין בתשעת הימים, ואחר כתב בשם הרב המגיד, הלא הוא הרב וידאל די טולוזא בן המאות ה-13 וה-14, ש"המנהג הזה לא פשט בארצות אלו לעניין אכילת בשר, שאין נמנעין אלא ערב התענית" (שם). כלומר: בארצות דרום צרפת במאה ה-13 הקלו כדין הגמרא להימנע מבשר ויין בסעודה המפסקת בלבד ותו לא. להלכה הביא השו"ע שלושה מנהגים: את המנהג המקל הוא מביא בשם "יש נוהגים" ואת הבינוני והמחמיר בשם "ויש מוסיפין". אכן, לא הקל כל כך כמו אנשי דרום צרפת. הרמ"א פסק כמנהג הבינוני, על אף שגם באשכנז היו מנהגים שונים במקומות השונים (ראה: הרב פרופ' שפרבר, מנהגי ישראל, חלק ב', עמ' מה). וכך, מה שהחל כמנהג פרישות של נשים צדקניות הפך לבסוף למנהג מחייב לנשים וגברים כאחד.
לעיון נוסף:
*הרב זוין, המועדים בהלכה: פורים-אלול, עמ' תט-תי.
*הרב פרופ' שפרבר, מנהגי ישראל א', עמ' קלח-קמו.
*הנ"ל, ב', עמ' לו; מד-מה.