קשה לבקש.
קשה לבקש סליחה, קשה להודות בטעות. קשה עוד יותר כשלעיתים אנו נאלצים להודות שהרוע שיצא מאיתנו כלל לא היה בטעות... קשה להודות שאיננו כלילי שלמות על אף התדמית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. קשה לבקש סליחה מאדם שפגענו בו, מפני שבקשת הסליחה נתפסת כלקיחת אחריות על כל אשר אירע, אף שלעיתים גם לו יש חלק במה שקרה. מבקש הסליחה נחשב למפסיד בקרב והאדם שבידיו השיקול אם לסלוח נתפס כמנצח. בעיקר קשה לבקש סליחה מפני מידת הגאווה, מפני שהמידה הזו מקשה עלינו מאוד לראות את פגמינו ומקלה עלינו מאוד לזהות את חולשתם של האחרים. קשה במיוחד לבקש סליחה ממי שמעמדו נתפס כנחות ממעמדנו, על כן אנו מתקשים במיוחד לבקש סליחה מילדינו, מתלמידינו או מכל אדם אחר שכפוף לנו. קשה לבקש סליחה מפני שהמילה הקצרה הזו גדולה מסך אותיותיה ומכילה את ההכרה כי רק בני אדם הננו, חסרים, טועים, לעתים מזידים, בני אנוש ולא אלוקים.
דווקא מפני שכל כך קשה לבקש סליחה, הצעד הזה כל כך מתבקש. המילה הקטנה-גדולה הזו שקולה לשעות רבות של לימוד מוסר ולשנים רבות של עבודת המידות. המילה הזו מעמידה את האדם בפני מעמדו האמתי כאדם, כחסר, כבעל חולשות, כמי שעדיין איננו שלם. כמעט אי אפשר להיכנס אל הימים הנוראים מבלי לבקש סליחה מעומק הלב מאדם שנפגע על ידך. אי אפשר לעמוד מול ריבונו של עולם בקומה זקופה ויהירה של מי שכביכול אין בו כל חיסרון. על מנת לעמוד מולו נכון, בנמיכות קומה ובענווה, חייבים את העוז להודות ולבקש ממישהו אחד סליחה.
קשה לקבל
קשה לסלוח. מאוד קשה. קשה מפני שמאוד מפתה לשמור טינה לעולם, לתת כל העת לאדם שפגע בי את ההרגשה שהוא נותר בעמדת החייב. קשה לסלוח מפני שפגיעתו בי שמה אותי מעליו באופן מיידי - הוא הרע ואני הטוב, אני הצדיק והוא הרשע. קשה לסלוח מפני הגאווה החושבת שאין מחיר לכבודי שנפגע, היא משוכנעת שדבר אינו יכול לכפר על אשר נעשה לי, מחמת חשיבותי המופרזת בעיני עצמי. קשה לסלוח מפני הידיעה כי האדם שהעיז לבקש את סליחתי בחר בצעד הדורש גבורה גדולה, ואיננו מוכנים בנקל להכיר בערכו של מי שפגע בנו זה עתה. קשה לסלוח כי נוח להימצא בעמדת הנפגע והמסכן, כמעט ממכר להיות המקופח, כשהעולם דורס ברגל גסה, שהרי המסכן שהכל פוגעים בו, מרחם על עצמו ואינו תובע מעצמו דבר. לסלוח פירושו לנוע קדימה ולא להתחפר בעבר.
דווקא מפני שכל כך קשה לסלוח - חייבים לסלוח, מפני ש"חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה" (משלי יד ל) וכפירוש המפרשים שם. כי האדם שליבו רפוי לסלוח מאריך ימים ובונה את חייו שלו, ואילו האדם המלא רצון לנקום על אשר נעשה לו, ואינו נכון למחול - נרקבים עצמותיו. האדם שאינו סולח, אינו חי את חייו שלו, הוא איננו בונה את עצמו ובוחר לעסוק כל העת בשאלת הנקמה שתפקוד את חברו. העיסוק האובססיבי בבקשת מפלת חברו הופך את חייו לרקב שאינו נרפא.
היכולת לסלוח מעמידה אותנו בימים הנוראים לפני הקב"ה רכים כקנים, ומסוגלים לבקש מרבש"ע שאף הוא יסלח לכל עוונותינו.
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנו פולמוס לכתוב בו ספר תורה, תפילין ומזוזות" (תענית כ ב).