הרכב בית הדין הרבני הגדול בראשות הרב הראשי דוד לאו נדרש להתמודד ולפסוק על סתירה שבין הסכם יחסי ממון לכתובה. כידוע, יש זוגות הנישאים בנישואים שניים, ומגבשים ביניהם הסכם יחסי ממון שבו הם מגדירים את חלוקת הרכוש במקרה של פרידה.
כך גם נהגו שני בני זוג כשהבעל היה נשוי בשנית. הנישואין לא עלו יפה על רקע תלונות הדדיות שונות וכעבור שנה בני הזוג החליטו להתגרש. האישה תבעה בבית הדין הרבני את מלוא דמי הכתובה אך הבעל טען כי בהסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם הנישואין נקבע כי "לא יהיו לצדדים דרישות ומענות מעבר לכתוב בהסכם זה" ולכן סבר כי אין מקום לאישה לתבוע את כתובתה.
בית הדין הרבני האזורי שדן במכלול המחלוקות שבתיק קבע ברוב דעות כי האישה חייבת לקבל גט מבעלה וכי אינה זכאית לכתובה.
האישה ערערה על פסק הדין בפני בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרב הראשי הרב דוד לאו והדיינים הרב אליעזר איגרא והרב אהרון כץ. באשר לעניין הכתובה כתבו הדיינים בפסק הדין כי "אמנם בהסכם הממון נקבע כי במקרה של פרידה לא יהיו לאף אחד מהם דרישות, טענות ומענות בנושא האמור, אבל בית הדין החליט לפרש כי הנושא האמור בהסכם הממון מתייחס לפרטי הרכוש שאיתן באו בני הזוג לחיי הנישואין ולא נאמר כאן שלא תהיינה טענות ומענות בעניין הכתובה".
אשר על כן החליטו הדיינים ופסקו: "במקרה זה נראה לנו כי האישה לא איבדה את עיקר כתובתה ולכן יש לחשב את כתובתה כעין פשרה. על כן יישלם האיש לאישה סך 50 אלף שקלים".