היום נתחיל לדון במושג "ספיחין". כידוע, כל הפירות שגדלים בשנה השביעית מעצמם מותרים באכילה לכל מי שקוטף אותם. אמנם, גם פירות שהקרקע שלהם נעבדה בשמיטה מותרים באכילה בדיעבד, למרות שלכתחילה ודאי אסור לעשות כך.
אולם, מצד המציאות החקלאית יש חילוק מסוים בין פירות לירקות שיש לתת עליו את הדעת. לו יצוייר שיבוא אדם ויתחיל עץ פרי חדש בשמיטה - הרי הפירות לא יהיו מוכנים מיד, ויקח לו שנים עד שיוכל לאכול מפירות העץ. לעומת זאת, ירקות נזרעים וגדלים מדי שנה בשנה.
המצב הנ"ל הביא למצב של חשד דווקא בעניינם של הירקות, כיוון שמי שמביא פרי הביתה ואומר "לקחתי ממה שגדל מעצמו" ודאי שמאמינים לו, אך מי שמביא ירק הביתה יכול להיות שבעצם זרע ירקות בשביעית ואומר לנו שמצא ממה שגדל מעצמו (יש מחלוקת מסוימת אם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, אבל הרמב"ם כותב שזו גזירה).
על כן גזרו חכמים איסור על כל הירקות הגדלים בשמיטה באופן רגיל וקדושים בקדושת שביעית. בהמשך נדון על היוצאים מן הכלל לכלל זה, ועל המקור לירקות בשמיטה.