אנחנו ממשיכים בעיסוק במושגים לקראת העיסוק שלנו בשמיטה הצרכנית. היום נעסוק באוצר בית דין ובפירות וירקות של שנה שישית.
אוצר בית דין מסתמך על תוספתא שבה מתוארת חלוקת הפירות בין הצרכנים על ידי בית הדין. באוצר בית דין אין מוכרים את האדמה לגוי, ועל כן הפירות קדושים בקדושת שביעית. מטעם זה גם אסור לסחור בהם, ולמעשה הפירות הם הפקר.
מדוע, אם כן, אנו משלמים על פירות של אוצר בית דין המונחים בחנות? הסיבה לכך היא שאנו משלמים על העבודה שנעשתה על ידי הפועלים ועל הובלת הפירות ועל כל המלאכה הכרוכה בשיווקם ולא על הפירות עצמם. אמנם הצרכן כמעט ואינו מרגיש את השוני, אבל זה ההיגיון שעומד מאחורי הדברים. כאמור, הפירות שנקנים מאוצר בית דין קדושים בקדושת שביעית.
ההתנגדות לאוצר בית דין נובעת בעיקר משלוש נקודות:
-
מדובר בפתרון שלא נתברר מספיק בספרות ההלכתית, ויש שאף טוענים שהוא לא באמת קיים ושהתוספתא עוסקת בעניינים אחרים.
-
מדובר בהערמה עוד גדולה יותר מזו שקיימת בהיתר המכירה.
-
הפתרון הוא מצומצם, ואי אפשר להשתמש בו לטובת עם ישראל כולו במשך כל שנת השמיטה.
פירות וירקות של שנה שישית הם שונים. הפירות הולכים תמיד אחר החנטה, ויש טבלאות המפורסמות לפני שנת השמיטה על מנת לדעת אם הפרי חנט בשנה השישית או לא. פירות שחנטו קודם השנה השביעית אין בהם קדושת שביעית. אולם, ירקות - גם אם מבחינת גידולם הם שייכים לשנה השישית - מבחינת קדושת שביעית העובדה שהם נקטפו בשנה השביעית מחייבת את הצרכן בשמירה על קדושת שביעית בהם. גם בירקות ישנן טבלאות ובהם מפורט אם יש לחשוש בהם לקדושת שביעית.