מכתב מחתן לכלתו ערב החתונה: מהות הקידושין

חתן, שבחר לשמור על עילום שמו, שלח לכלתו ערב חתונתם מכתב המסביר את מהות הקידושין ביהדות ושלח גם אלינו כדי לזכות את הרבים. מערכת ´כיפה´ מאחלת לזוג אושר, עושר ובריאות!

חדשות כיפה חדשות כיפה 18/09/16 17:00 טו באלול התשעו

מכתב מחתן לכלתו ערב החתונה: מהות הקידושין
shutterstock, צילום: shutterstock

כלה יקרה ואהובה!

את המכתב הזה החלטתי להקדיש לנושא שמאוד חשוב לליבך - מהות ה"קידושין". ניסיתי להביא חלק מהמקורות, ולנסות לנווט את הפרשנות בדרכים אליהם התחברתי. ישנם עוד דעות, מקובלות עלי או פחות שלא אתעסק בהם כאן. אנסה להיות כמה שיותר כן במפגש עם המקורות, ומצד שני ביקורתי במחשבתי. את חלק מהמקורות קיצרתי והשתדלתי להשאיר את החלקים הרלוונטים מבלי לפגוע בהבנתם.

הקדמה

היות ואני מניח שלא יצא לך ללמוד מתחילה את נושא הקידושין, אז אעשה לך סקירה קצרה.

כפי שאת יודעת, בזמן הגמרא היה נהוג להפריד בין זמן האירוסין (=קידושין) לזמן הנישואין. בד"כ היו מקדשין ולאחר כשנה עושין נישואין. במהלך הקידושין בני הזוג כבר "נועדו" זה לזו ויש לגביהם התחייבויות שונות, אך הם מותרים אחד לשני וחיים ביחד רק לאחר הנישואין.

המשנה במסכת קידושין מתחילה כך:

קידושין פרק א משנה א:

האשה נקנית בשלש דרכים... נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי...

שימי לב שהשלב שאנחנו מדברים כאן הוא השלב שלפני הקניין ה"פיזי". עדיין לא מדובר כאן על הכנסה לביתו, והיא אסורה עליו במשכב.

הגמרא שואלת שאלה פשוטה. כאן מצינו לשון "נקנית", ואילו בפרק ב' משנה א' נאמר: "האיש מקדש בו ובשלוחו". אז למה נאמר פה "קונה" ופה "מקדש"?

קידושין דף ב עמוד א:

משום דקא בעי [שרצה] למיתני [לשנות] כסף (שהוא אחד מדרכי הקניין),

וכסף מנ"ל (שאישה קונה בעזרתו)?

גמר קיחה קיחה (בגזירה שווה) משדה עפרון, כתיב הכא: "כי יקח איש אשה", וכתיב התם: "נתתי כסף השדה קח ממני",

וקיחה איקרי קנין, דכתיב: השדה אשר קנה אברהם,

אי נמי: שדות בכסף יקנו, תני האשה נקנית.

כלומר, המקור שאישה יכולה להיקנות בכסף נלמד מהמקרה של קניית המערה, וכן מהסיפור של ירמיהו (שקנה שדה באותה שנה של החורבן כדי להורות לעם שהוא עתיד להיגאל).

נשאל כאן כמה שאלות:

  1. מהי בסיס מחלוקת ב"ה וב"ש לגבי סכום הקנייה?
  2. למה לא נאמר "האיש קונה" (כמו "האיש מקדש") אלא "האישה נקנית"?
  3. למה שני המקורות של הגמרא להסבר ה"קניין" באות מנושא הקרקעות?
  4. הגמרא מסבירה למה נאמר כאן "מקדש" וכאן "נקנית", אך האם יש שוני בין שני הפעולות האלו?

(כמובן שאפשר לשאול עוד שאלות, ולא על כל השאלות ששאלתי אענה. את מוזמנת לשאול עוד שאלות ולהמשיך בבירור משלך J )

ליקוחים אישיים

את הפסוק על "לקיחה" אנחנו פוגשים בספר דברים (כד, א):

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:

הרש"ר הירש (כב, ג) מסביר את היסוד של הקידושין והנישואין:

אשה נקנית לבעלה בשני שלבים: אירוסין (קידושין) ונישואין. אירוסין (קידושין) הם הבסיס לנישואין. בהם נעשה הקניין האישי של האשה. אף על פי שיחסי מין עדיין אינם מותרים ואף על פי שהארוסה עדיין איננה כלולה בביתו של האיש, כבר נקשר ביניהם הקשר האישי שהוא היסוד לנישואין.

ועל הפסוק עצמו הוא מוסיף:

מעשה הקידושין מתואר כאן בלשון "כי - יקח": הוא לוקח את האשה בליקוחים אישיים. מוכח ממשמע לשון "לקח" - וכן למדו בקידושין ב ע"א בגזרה שוה "קיחה קיחה משדה עפרון" - שליקוחים אלה נעשים על ידי מעשה קניין. האיש נותן לאשה שוה פרוטה במעמד עדים ואומר לה "הרי את מקודשת לי" וכו'; וכאשר האשה נוטלת את החפץ במעמד עדים, הרי היא מתמסרת לאיש ונעשית לו "מקודשת"

לדעתי כדאי מאוד להבין את הנושא הזה של "ליקוחים אישיים".

אם התורה היתה מציירת לי מצב שאדם משלם כסף וקונה בכך את אשתו - הייתי מבין בפשטות (גם אם הייתי מתרעם). האדם יכול לקנות סוס, פרה או ספר. ולכאורה - כך גם בדיוק את האישה.

אך בקנייה הזאת יש משהו שונה. אני קונה את ה"אישיות" של הדבר. מה זה אומר? איך אפשר לקנות דבר שהיא אפשר להחזיק אותו? איך אפשר בכלל להגדיר את הדבר הנקנה, ואיך בכלל אפשר למכור את האישיות (ולא את הגוף) של אדם כלשהוא?

מדעתה

שאלנו למה נאמר "האישה נקנית" ולא "האיש קונה". הגמרא עצמה עונה על השאלה הזו:

אי תנא קונה, הווא אמינא אפילו בעל כרחה, תנא האשה נקנית, דמדעתה אין, שלא מדעתה לא.

כלומר, יש צורך שקניין האישיות הנ"ל יהיה לדעת האיש, היא צריכה להסכים לו - אחרת הקניין הזה לא יתממש.

סיכום: שהקניין כאן הוא קניין "אישי" ולא גופני, ושצריך שזה יהיה לדעת האישה. ננסה עכשיו לעקוב אחרי החיבור אל קרקעות ולשון "ויקח".

האדם והשדה

המקור ממנו נלמדת "קיחה" זה בקניית מערת המכפלה.

בראשית פרק כג:

(ג) וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר:(ד) גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי:... (י) וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: (יא) לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: (יב) וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: (יג) וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה:

שרה זה עתה נפטרה, ואברהם אבינו מחפש מקום בארץ בשביל הקבר שלה.

אברהם אבינו מחפש "אחוזה" בארץ. את הביטוי הזה מסביר הרש"ר הירש על הפסוק. הפירוש הוא טיפה ארוך אבל לטעמי הוא מדהים ושווה לקרוא אותו עד הסוף:

אחזת קבר. המפרש "אחוזה" כרכוש, ע"ש ש"החפץ נאחז" בידי בעליו, אינו אלא טועה. אין "אחוזה" אלא נחלת קרקע, וזו איננה נאחזת בידי הבעלים; אך בשום מקום אין "אחוזה" מציינת רכוש מיטלטל. נוסף על כך "אחז" במשמעות "קנה" איננו אלא בנפעל: "והאחזו בה" (בראשית לד, י); "ויאחזו בה" (שם מז, כז); "ונאחזו בתככם" (במדבר לב, ל). נמצא כי לא החפץ נאחז לבעליו, אלא הבעל נאחז על - ידי החפץ; ואכן זו דרכה של נחלת קרקע. האדמה נושאת את בעליה, והוא נאסר בכבליה; משום כך קרקעותיו של אדם אחראין לו, ומשום כך בודאי "אין נשבעין על הקרקעות" (שבועות מב ע"ב). בשבועה מפקיר האדם לעונש הכליה את עצמו ואת כל רכושו, את כל הטפל לאישיותו, אם אין אמת בדבריו, או אין הוא מאמת את דברתו. אולם רק מיטלטלין טפלים לאדם, ויש לאל ידו להשמיד אותם בכל עת. ואילו הקרקע מאריך ימים אחרי האדם, האדם טפל לקרקע, ואין הקרקע טפל לאדם. נמצא שאין הוא יכול לשעבד את קיום האדמה לאמתת דברו.

נמצאת "אחוזה" בעצם: התיישבות, פעולת ההיאחזות. אברהם איננו מבקש רשות לקבור את אשתו. אשתו תנוח בנחלתה הקיימת לעולם, ולשם כך הוא מבקש תחלה את הרשות לרכוש פיסת קרקע לנחלה קיימת. שנים על גבי שנים הוא ישב בארץ כגר, עם כל עשרו מעולם לא ביקש לרכוש גם שעל אדמה. הן תעודתו היתה הנדודים. אך הצורך לקבור את אשתו הוא שמכריח אותו, זו הפעם הראשונה, לרכוש נחלת קרקע. קבר אשתו היה הקשר הראשון, שיכבול אותו לאדמה, הוא המקום, שיאחז אותו וימשוך אותו אליו: "אחוזה".

אני מניח שכבר הבנת לאן אני חותר, אבל בכל זאת אומר:

האדם איננו שולט בקרקע, הקרקע "מאפשרת" לאדם "להיאחז" בה. באותו האופן בדיוק אפשר להסביר שהאדם לא קונה את אשתו - אלא היא המאפשרת לו לקנות, לקחת חלק, בחייה הפנימיים. הרי לאדם אין שום נגיעה ב"אישי" הפנימי של האישה, אין הוא יכול לשלוט בו, ולעולם לא יוכל.

הברכה הראשונה, ברכת האירוסים, מנוסחת כך:

בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין.

הקב"ה קידש את עמו ישראל, הוא פתח לנו פתח להיכנס אל הדבר הכי כמוס ונסתר - אל ליבו של האדם השני.

את יודעת שבד"כ אני נמנע מהכללות, אך לדעתי אפשר להכניס כאן אחת שדווקא מתאימה.

הגבר הוא יותר נע ונד, בתקופת הגמרא אנחנו מוצאים את זה בעיקר בגברים שהיו נוסעים למשך חודשים או שנים מעבר לים כדי למצוא פרנסה, אך הדוגמא הכי פשוטה היא בסוגי המשיכות בין המינים. האישה מתמסרת אל אישה (בדגש בה"א) אם הוא אוהב אותה ומכבד אותה, הקשר המיני ביניהם יושפע ישירות מהיחסים הנפשיים שלהם, והגבול אצלה בין הגוף ובין הנפש הוא דק מאוד (ואולי לא קיים). אצל הגבר הדיכוטומיה היא ברורה יותר, הוא יכול לאהוב את אשתו אהבת נפש - ובכל זאת להגיע לסיפוק מיני אצל אישה אחרת.

לטעמתי, כאן בדיוק נכנסת הדרכת התורה - אל לו לגבר לחשוב שהוא רוכש עכשיו רהיט בביתו, אדם שיספק את צרכיו וכדומה. כדי להיכנס אל מערכת הנישואין על הגבר להיכנס אל המקום הפנימי ביותר שיש - אל נפש האישה. האישה צריכה להסכים לתת לו להיכנס, ורק לאחר מיכן הם יוכלו לחיות את חיי החומר ביחד.

לא הסתכלתי בכל לשונות ה"קיחה" במקרא, אבל מהסתכלות קצרה אפשר להבין שהלשון הזו מעידה על משהו שונה מרכוש. זה דרך לקנות דבר שאולי כבר היה שייך לי או שמעולם לא יהיה שייך לי. לקיחה נאמר לגבי ארץ ישראל - ששייכת כבר לעם ישראל. הלקיחה הזו אולי מסמלת שלמרות שהאישה חייבת שזה יהיה מדעתה - זה שהיא נותנת את הלב לבחיר ליבה הוא רק חצי סיפור, כי באמת ליבה כבר שייך לו ממזמן (כאשר התאהבה בו).

הערה:

הרש"ר הירש עצמו מסביר את ה"קניין", ואותי ההסבר שלו לא סיפק אותי, לכן השתמשתי בדבריו בהרבה צדדים, אך הרגשתי צורך לצטט גם את המקור הזה כדי שתקבלי תמונה יותר שלמה:

גם קידושי אשה נלמדים מקיחת שדה עפרון. "היהודי קונה את אשתו", כך מאשימה אותנו תקופה חסרת מחשבה. אמת ויציב, הוא קונה את אשתו; אך כנגד זה היא נשארת שלו, והרי הוא מכבד אותה כקנינו העליון עלי אדמות. ואשרינו אם על - ידי זכרון זה, כל נישואינו נוסדים כביכול במקום קבורת שרה, וחדורים מרוח אותם חיי הנישואין שאברהם ושרה מזכירים לבניהם, אותה רוח, שמצאה את ביטויה האחרון והקיים ב"קנין מערת המכפלה".

סיום

אני לא חושב שהסברתי הכל או עניתי על כל השאלות, מבחינתי מעשה הקידושין מובן הרבה יותר. כולי תקווה שתעני "כן" כשהרב ישאל אם תתני להיכנס לליבך.

אוהב, החתן

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן