הלל הזקן

אמרו עליו על הלל הזקן, כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן : אם אני כאן - ואם איני כאן - מי כאן ?
הוא היה אומר כן : למקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ',כד).
אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה : על דאטפת אטיפוך ומטיפיך יטופון.
(סוכה נג ע"א)

שאלו :
המדרש מחולק לארבע חלקים. נסו לתת נושא לכל חלק.
האם יש קשר בין החלקים ? מה ניתן לומר על הסדר שבה באים החלקים במדרש ?
מה הקשר בין שלושת חלקי המדרש הראשונים לבין סיומו ?
מה פירושם של הביטויים המופעים בגוף ראשון במדרש ? כלפי מי הם אמורים (מי הוא ה"אני" במדרש, ומדוע נוקט הלל את דבריו בגוף ראשון דווקא ?).

לסיכומם של דברים
דרכו של הלל כנשיא, שונה הייתה בתכלית השוני מדרכם של קודמיו וחבריו. בעוד הדרך המקובלת , הייתה בראיית הבורא יתברך מחוץ לאדם, בשמים, ואת עבודת האדם כלפיו כעבד הנכנע לאדון, ראה הלל הזקן את האלוקים כנובע מתוך חיותו של האדם, מתוך עצמותו, ואת עבודת האדם כבן המתרפק על אביו.
משהו מעין ניגוד זה ניתן למצוא באותה אגדה מפורסמת על הנכרי שהגיע לשמאי ואח"כ להלל בבקשה שילמדו את התורה שהוא עומד על רגל אחת (שבת לא).
לא ניתן ללמוד את כל התורה על רחבה ועומקה כשאדם עומד על רגל אחת. זוהי האמת. ואכן, כשמגיע הנכרי לשמאי, דוחפו זה באמת הבנין (המרמזת על האמת המוחלטת ) שבידו. אולם כשמגיע הנכרי להלל, אין הוא מחפש את האמת המוחלטת. לפניו עומד אדם החפץ בידיעת התורה. כיצד מקרבין אותו ? מהי הדרך בה יש לנקוט כדי לספק רצונו ?
הדרך איננה מחוץ לאדם - אלא בתוכו "מאי דסני עליך לחברך לא תעביד" (=מה ששנוא עליך לחבריך לא תעשה). תפיסה זו
של האלוקות הנובעת מתוככי האדם ולאו דווקא מחיצוניותו, מאופיינת במדרש בכך שהלל נוקט - ברמזו כלפי שמיא - בלשון של גוף ראשון. מה בעצם רוצה הלל לומר בדבריו ?
דומה שדבריו, בכל שלושת החלקים הראשונים של המדרש, מכוונים דבריו בעיקר כלפי העם, מתוך רצון לעודדם לבוא אל הקדש והמקדש. הימים - ימים קשים לעם ישראל, הרומאים שולטים בארץ באמצעות הורדוס המלך או באי כוחו, ובחג הסוכות, יש צורך לעודד את העם לעלות לירושלים ולהתבסם מהאוירה.
העליה אל הקודש והמקדש, איננה חיצונית גרידא. שכן כשם שעולה האדם לירושלים בגופו, כך מתעלה הוא בנפשו פנימה, ותוכו הופך להיות כברו.
וכך, בדבריו אלה מסביר הלל הזקן את משמעותו של הפסוק המוקשה : "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ', כא). שכן לכאורה, צריך היה לכתוב : "בכל מקום אשר תזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". כאשר תזכיר אתה, אבוא אליך לברך. אלא שמשמעות הפסוק, אליבא דהלל, שהופעתו של ה' בלב האדם, באמונתו ובקיום מצוותיו, כמוה כהזכרת ה' - על ידי ה' בעצמו. ישנה זהות מוחלטת בין הזכרת האדם את ה' בליבו, לבין הופעתו של ה' בלבו.
וכך - מעבר להזכרת ה' בגוף ראשון - מוסברים גם חלקי המדרש השונים, והיחס בניהם.
שלושת החלקים הראשונים, המדברים על מקום הימצאו של ה', ועל הדרך הפיזית (כמו גם הרוחנית) להגיע אליו - למן הלב ("אם אני כאן הכל כאן") דרך ההליכה ("ךמקום שאני אוהב, שם רגלי מוליכות אותי"), ועד לביאה אל בית ה' (אם אתה תבוא אל ביתי" וכו').
אלא שאי אפשר להמליץ על ביאה לבית ה', בלא להתייחס אל המונעים החיצוניים מלבוא אל בית ה', הלא היא מלכות רומי : "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים…" הראש המת, המקביל למלכות רומי (…"על חרבך תחיה" נאמר לעשו הוא אדום), ראוי אף הוא להתייחסותו של הלל : "סופך שלך" אומר הלל "אף הוא נובע מעצמיותך, ממעשיך. על דאטפת אטפוך. וכך יהיה גם סופם של מטייפיך".