ש: קבוצת כדורגל מחו"ל ביטלה בואה למשחק בירושלים בגלל איומים ולחצים של ערבים, מה שמצער ישראלים רבים. אפילו ראש הממשלה אמר שזה מעצב ומאכזב. כיצד להתייחס לתופעה זו?
ת: הנושא מתחלק לשלושה חלקים.
א. משחק כדורגל הוא עדיין משחק, ואין להתייחס אליו ברצינות יתר. ספורט אישי כדי לשמור על בריאות, הוא ודאי דבר טוב, כדברי הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד. אבל ספורט תחרותי הוא סתם הנאה, ותמיד יש לזכור שהנאה אינה ערך אלא צורך, לכן אין להפריז בה.
ילד קטן מאוד קשור למשחקים שלו, ואם מפריעים לו, הוא מגיב בחומרה, כאילו חרבו כל חייו. אבל אנו כבר מעל גיל בר מצווה, ועלינו לראות דברים בפרופורציה. נכון, שספורט הוא לא רק צורך גופני אלא גם נפשי, אך ספורט תחרותי הוא מאוד לא בריא, כי תחרותיות היא יצר בזוי. יתר על כן, שקיעה בספורט אליטיסטי באה פעמים רבות על חשבון המשפחה ושאר חובות מוסריות.
ב. קל וחומר אם הוא כרוך בחילול שבת, כגון מאורע זה שהיה אמור לחול בסוף שבוע. שבת לעם ישראל הוא עניין אלוהי עליון, דתי נשגב, וגם עניין מוסרי חשוב ואף עניין לאומי מכריע. ספורט אינו פיקוח נפש שדוחה שבת. לכן, אם כך נמנע חילול שבת, זהו חסד מריבונו של עולם שמשתמש גם ברשעי עולם כדי להוסיף אורה וטובה בעולם.
ג. הנקודה המרכזית היא שהתנגדותם של הגויים לירושלים אינה דבר צדדי ומקרי. הסיבה של האנטישמיות היא למנוע את אורם של ישראל להתפשט בעולם, למחוק את הרוע והברבריות, כפי שמסביר הרמב"ם באגרת תימן, וכן מרן הרב קוק בספר אורות. קל וחומר שאותם רשעי עולם מתנגדים לתחיית האומה בארצה, שיבת ציון ובנין הארץ, מדינה וצבא – שכל אלה מגבירים את כחנו והשפעתנו. קל וחומר אבי אביו של קל וחומר, שהם מתנגדים לירושלים, שהיא לב האומה, מוח רוחני של האומה, נשמה פנימית של האומה.
ולעומתם, העם היושב בציון מאוהב עם עומק הנפש בארצו, גם אם אין יודע להסביר זאת, ועוד יותר מחובר בכל נימי נשמתו בירושלים, גם אם אינו יודע להסביר זאת. והוא עומד איתן נגד כל המשטינים, שאפשר להמשיל עליהם את הפסוקים מזכריה: "הנה אנכי שם את ירושלים סף רעל לכל העמים סביב... והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים, כל עמסיה שרוט ישרטו ונאספו עליה כל גויי הארץ" (זכריה יב ב-ג).