פסול רשע לעדות

הרמב"ם בתחילת פ"י מהלכות עדות קובע כי הרשעים פסולין לעדות מן התורה, שנאמר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס".

פשטות הפסוק היא כפי שפירש אונקלוס על אתר: "לא תשוי ידך עם חייבא למהוי ליה סהיד שקר", כלומר, הרשע האמור בפסוק הינו בעל הדין המבקש מן העד להעיד עבורו עדות שקרית. ברם, חז"ל דרשו את הפסוק באופן אחר; לשיטתם, יש לדרוש את הפסוק כך: 'אל תשת רשע עד' - רשע פסול לעדות מדאורייתא.

מיהו הרשע

מיהו הרשע הנפסל לעדות? בענין זה נחלקו אביי ורבא בסוגיה בסנהדרין כז. :

"מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס, אביי אמר: פסול, רבא אמר: כשר. אביי אמר: פסול, דהוה ליה רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד. ורבא אמר: כשר, רשע דחמס בעינן".

אביי סבור שכל אדם העובר על לאו במזיד מוגדר כרשע וממילא הוא נפסל לעדות, ואילו רבא סבור שרק עבירות המכילות מימד של חמס פוסלות את האדם לעדות. ויש לנסות ולדון מהו יסוד המחלוקת בין אביי לרבא.

חשש שקר ופסול גברא

באופן עקרוני, ניתן להעלות על הדעת שתי סיבות מרכזיות לפסולו של רשע לעדות:

א. חשש שקר - אדם העובר העבירות חשוד לעבור גם על הלאו של 'לא תענה ברעך עד שקר', וכיוון שמדובר באדם החשוד לשקר הרי שהוא נפסל באופן מוחלט לעדות.

ב. רשע נפסל מחמת מעמדו האישי כרשע, כלומר שאדם העובר עבירות במזיד מוגדר הלכתית כ'רשע', ושם זה פוסלו לעדות. פסול זה דומה לפסולם של נשים ועבדים לעדות, אין הם חשודים לשקר, אולם העדת עדות בבי"ד הינה מעמד שרק אנשים מסוימים כשרים לה, ורשע אינו בעל מעמד הראוי להעיד. על דרך משל ניתן לומר כי לרשע אין 'כרטיס כניסה' לבי"ד.

מחלוקת אביי ורבא

לאור זאת, ייתכן בהחלט להציע כי רבא ואביי נחלקו בסיבת הפסול של רשע לעדות; רבא סבור כי רשע נפסל מחמת חשש שקר, ולכן הוא טוען שעבירה הפוסלת צריכה להיות בעלת אופי של חמס, כלומר עבירה הקשורה ללקיחת ממון שלא כהוגן, כגון: גזילה, שבועות שקר בענייני ממון וכדומה. עבירה שכזו מחשידה את האדם העובר עליה, ומחמת חשש זה הוא נפסל לעדות.

כמו כן, רבא פוסל גם מומר אוכל נבילות לתיאבון, אע"פ שאופיה של העבירה אינו דומה לשל גזל, וזאת ניתן להסביר בשני אופנים: ראשית, רש"י על אתר מסביר כי גם מומר אוכל נבילות לתיאבון נחשב כרשע דחמס, וזאת כיוון שהוא אוכל נבילות מחמת שהן זולות יותר מבשר כשר, וממילא נמצא כי האדם עובר עבירה בעקבות מניעים ממוניים. הרי"ף, לעומת זאת, מסביר את פסולו של האוכל נבילות לתיאבון באופן אחר, לדעתו יש לחשוש שכשם שאדם זה לא עמד בפני יצר האכילה שלו, כך הוא לא יעמוד בפני יצרים אחרים שיאיצו בו להעיד עדויות שקריות, ובלשונו: "כפין (=רעב) ואכיל נבילה, כפין נמי ושקיל ארבעה זוזי ומסהיד (=ומעיד)". עכ"פ, שני הכיוונים הללו מסבירים את פסולו של מומר אוכל נבילות לתיאבון כמבוסס על החשש לעדות שקר, אלא שלרש"י רק עבירה מחמת מניעי ממון מחשידה את האדם בעינינו, ואילו לרי"ף כל אדם שאינו שולט ביצרו, חשוד גם על עדות שקר.

אביי, לעומתו, סבור כי פסול רשע לעדות אינו מבוסס על החשד שיעיד עדות שקר, אלא על פסול הגברא של שם רשע, לפיכך הוא אינו מחלק בין אכילת נבילות לתיאבון לבין אכילת נבילות להכעיס, שתי העבירות נעשות במזיד, והן מחילות שם רשע על האדם באותה מידה.

רשע דחמס כפסול גברא

הסברנו לעיל כי רבא מצריך רשע דחמס כיוון שהוא בונה את פסול רשע על חשש שקר, ברם ניתן להבין את שיטתו באופן אחר: רשע דחמס פסול לעדות לא מחמת החשש שישקר, אלא מחמת שם רשע שחל עליו, אלא שרבא דורש את הפסוק שהבאנו בראש דברינו באופן אחר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" - אל תשת רשע דחמס עד, לדעת רבא רק עבירת חמס יוצרת שם רשע הפוסל לעדות.

הבנה זו נראית הכרחית בשיטת הראב"ן, שכן הראב"ן גורס אחרת בגמרא בדף כז., לשיטתו, מומר אוכל נבילות לתיאבון כשר לעדות, הן לדעת אביי והן לדעת רבא, ומחלוקתם הינה במומר אוכל נבילות להכעיס, דלאביי פסול ולרבא - כשר. לפי זה, נראה חשש שקר אינו פוסל לעדות לכולי עלמא, שהרי אכילה לתיאבון אינה פוסלת, מחלוקת אביי ורבא הינה בשאלה האם כל לאו יוצר שם רשע הפוסל לעדות או שרק עבירת חמס יוצרת פסול שכזה.

ונראה כי גם אם לא נקבל את מהלכו של הראב"ן, ונפסול גם מומר אוכל נבילות לתיאבון, ניתן עדיין לומר כי ישנם שני דינים בפסול רשע: עבירה הנעשית מחמת תיאבון יוצרת חשש שקר, ואילו עבירת חמס - לדעת רבא - ועבירת לאו רגילה - לדעת אביי - מחילות על העד שם רשע.

שיטת הרמב"ם

להלכה נפסק כדעת אביי, וגם מומר אוכל נבילות להכעיס נפסל לעדות, אולם בדברי הרמב"ם נראה כי גם אליבא דאביי ישנם שני דינים בפסול רשע לעדות, שכך כתב הרמב"ם:

"אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות.

ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש".

נראה מדבריו כי ההלכה הראשונה עוסקת ברשע רגיל, הנפסל מחמת שם רשע שיש עליו, שהרי התורה קראתו רשע, ואילו ההלכה השנייה עוסקת בפסולים מחמת רשעות דחמס, ואלו, אע"פ שאינם נחשבים כרשעים, שהרי הם אינם לוקים, נפסלים גם הם לעדות, וזאת מחמת החשש שישקרו בעדותם, כשם שלקחו ממון שאינו שלהם.