פטור שן ורגל ברשות הרבים

הקדמה

אחד הדינים הבסיסיים במסכת בבא קמא הוא פטור נזקי שן ורגל ברשות הרבים. נזקי השן הם שם כולל לנזקים המתאפיינים בכך שיש הנאה לבהמה מן הנזק, למשל אכילה. נזקי הרגל הם נזקים שהבהמה עושה בדרך הילוכה ללא כוונה להזיק וללא הנאה, כגון הליכה על גבי כלים ושבירתם. כאמור, בנזקים השייכים למשפחות השן והרגל אין חיוב כאשר הנזק נעשה ברשות הרבים. מדוע? יסוד פטור רשות הרבים נעוץ בפסוקים: "כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירה וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". נזקי שן ורגל כלולים במילים "ושלח את בעירה" (כך לומדת הגמרא בדף ב:) ועל נזקים אלו כתוב "וביער בשדה אחר", כלומר שהחיוב קיים רק כאשר הנזק מתבצע בשדהו של אדם פרטי, ולא ברשות הרבים.

סיבת הפטור

ניתן להבין שאין סברה והגיון בכך שנזקי שן ורגל פטורים ברשות הרבים אלא מדובר בגזירת הכתוב בלבד. אולם, ניתן להעלות בנוסף לכך עוד שני הסברים:

הרי"ף מסביר ש"שן ורגל פטורין משום דאורחייהו הוא". כוונתו היא שדרכן של בהמות להלך ברשות הרבים - מקומן הטבעי של בהמות הוא ברחוב, ואדם פטור כאשר בהמתו התנהגה בצורה טבעית ורגילה. *

ניתן להבין את פטור רשות הרבים בכיוון קצת אחר ממה שהסברנו בדברי הרי"ף. האדם שהניח את חפציו ברשות הרבים הוא זה שהביא על עצמו את הנזק - הוא יודע שבהמות עשויות להלך ברשות הרבים וייתכן שחפציו יוזקו, ובכל זאת הוא מניח את חפציו ברשות הרבים. כלומר, הניזק פשע, ופשיעתו של הניזק פוטרת את בעל הבהמה, המזיק, מלשלם. ההיגיון שבכך הוא שהתורה לא מחייבת אדם אחר לשלם כאשר בעלי הממון בעצמם לא דאגו לשמור בצורה סבירה על הממון. את ההבנה הזו כתב תלמידו של ר"ת בפירושו למסכת.

נפקא מינות בין ההסברים

ניתן להעלות כמה השלכות מעשיות להבנות השונות שהעלינו בהבנת פטור שן ורגל ברשות הרבים. למשל, נבחן את המקרה הבא: יש מקל ארוך המונח בין רשות הרבים לבין חצר ביתה של חמוטל. חמוטל הניחה אגרטל בחצר ביתה ופרתו של דוד הלכה ברשות הרבים. בהליכתה של הפרה היא דרכה על המקל המונח תחת רגליה, ומחמת דריכתה הוסט המקל ושבר את האגרטל של חמוטל. במקרה כזה הניזק (כלומר חמוטל) אינו פושע, שהרי הוא הניח את האגרטל ברשותו. אולם, גם דוד אינו אשם, שהרי מותר לפרתו להלך ברשות הרבים וזהו מקומה הטבעי. לכן, אם נבין שיסוד פטור רשות הרבים הוא בכך שאין חובה על המזיק לשמור על בהמתו ברשות הרבים (הבנת הרי"ף) הרי שגם במקרה זה יש לפטור את דוד. לעומת זאת, אם נבין שיסוד הפטור הוא בכך שהניזק הוא זה שהביא על עצמו את הנזק (הבנת תלמיד ר"ת) הרי שבמקרה שלנו לא שייך לומר כך, שהרי חמוטל הניחה את האגרטל בחצרה, וממילא יש לחייב את דוד על הנזק.

ניתן להביא עוד מקרה: ניקח כדוגמא חצר המשותפת לראובן ושמעון, אלא שתנאי השותפות הוא שרק לשמעון מותר להכניס לחצר את פירותיו, ולשניהם מותר להכניס לחצר את שווריהם. הראשונים נחלקו בשאלה מה יהיה הדין אם שורו של ראובן יאכל את פירותיו של שמעון - האם נוכל לפטור את ראובן מדין פטור שן ברשות הרבים? רש"י מפרש שראובן חייב לשלם על הפירות, ואילו ר"ת סובר שראובן פטור. נראה שמחלוקתם תלויה בהבנות השונות שהעלינו לעיל: לפי ר"ת פטור רשות הרבים הוא סברה פשוטה ולא גזירת הכתוב, ולכן אם מותר לראובן להכניס את שורו לחצר (ע"פ תנאי השותפות שקבעו יחד שני השותפים) הרי שלא מצופה ממנו לשמור עליו. כמו כן, אם שמעון הניח בחצר פירות זוהי פשיעה, שהרי שמעון יודע שראובן רשאי להכניס את שורו לחצר. לכן, יש לפטור את ראובן מתשלום הנזק. לעומת זאת, רש"י כנראה סבור שפטור רשות הרבים הוא גזירת הכתוב ללא טעם. כיוון שאנחנו עוסקים בדיני שן, הרי שיש לבדוק של מי החצר בענייני הפירות. כאן התשובה היא שרק לשמעון מותר להכניס פירות, ולכן בענייני הפירות החצר מוגדרת כרשותו הפרטית, וממילא אם שורו של ראובן אכל את פירותיו של שמעון בחצר הרי שמדובר בנזק ברשות הניזק, ויש לחייב את ראובן.

נקודה נוספת היא מה דינם של חיות פרא, כגון אריה ודוב - האם הם יהיו פטורים על נזקי שן ורגל ברשות הרבים? לכאורה הדבר תלוי בחקירתנו: אם מדובר בפטור שמיוסד על גזירת הכתוב הרי שסביר שגם בחיות כאלו הפטור קיים. לעומת זאת, אם נבין שמדובר בפטור שיסודו הוא בכך שדרכן של בהמות להלך ברשות הרבים הרי שכאן זה וודאי לא שייך - אין דרכו של אריה להסתובב בחוצות תל אביב, ולכן סביר יהיה לומר שבחיות פרא אין פטור רשות הרבים בנזקי שן ורגל. דיון כזה עולה במסגרת המשנה בדף טו:, שם כתוב: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין". משמע, שלחיות אלו יש דין שונה מבהמות רגילות, וניתן לומר שהכוונה היא שבחיות כאלו אין פטור של רשות הרבים ובזה הן מועדות יותר מבהמות רגילות, הפטורות על נזקי שן ורגל כאשר הזיקו ברשות הרבים. *