ואמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנשמר "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה.
הר"ן (ד"ה והלא) מסביר את תשובת הגמרא "דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה", שהחידוש שרב גידל בא ללמדנו הוא שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה, ואפילו כשרים שבדרך כלל נמנעים משבועה נשבעים לקיים מצוות כמ שמצינו בדוד שאמר "נשבעתי ואקיימה" וכו' הטעם לכך הוא שהכשרים נמנעים מלהשבע מחשש שלא יעמודו בשבועתם ואין חשש בזה כשמדובר על מצוות שבלאו הכי מקפידים לקיימם.
בדרך אחרת מבארים התוספות (ד"ה מישבע) שהחידוש של רב גידל הוא שאינו נחשב מזכיר שם שמים לבטלה למרות שאין בשבועה צורך שהרי הוד מושבע ועומד לפי דבריהם השבועה מצד עצמה לא חלה, ואם יעבור עליה לא ילקה משום "לא יחל דברו", בעוד שלפי הר"ן השבועה חלה ולוקה עליה, אלא שרב גידל שלמד מהפסוק "נשבעתי ואקיימה" לא בא לחדש את עצם הדין שהשבועה חלה אלא שיש היתר ואף מעלה בשבועה כזו.
הריטב"א (דף ב' בדפי הרי"ף) כותב בהסבר תשובת הגמרא שאם רואה שמתייאש מן המצוות מותר לי לזרז עצמי לקיימם על ידי השבועה ואין חשש שנשבע לשווא, ומשמע מדבריו שההיתר להשבע חל רק כשרואה שמתרשל בקיום המצוות ומעונין להבטיח את קיומם על ידי שבועה.
המאירי כותב שההיתר להשבע נאמר גם לגבי מצוות לא תעשה כשרואה שיצרו גובר עליו לעבור על לאו, כך מוכח לדעתו מלשון הפסוק "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", שהרי לשון שמירה מתפרשת תמיד במשמעות של לא תעשה. אולם האור שמח )שבועות ה, יא( מוכיח מדברי הריטב"א במסכת מכות (כא, ב ד"ר ליחשוב) שהחידוש נשבעים על המצוות נאמר רק לגבי קיום מצוות עשה. כיוצא בזה כותב רבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש סוף ח"א) על פי שיטת הר"ן שהשבועה חלה, שכך ניתן לומר רק בשבועה לקיים מצוות עשה, אבל כשנשבע שלא לעבור על מצוות לא תעשה מסתבר שאין השבועה חלה על פי הכלל שאין איסור חל על איסור, וממילא לפי שיטת הר"ן אין מקום להתיר שבועה כזו אף לשם זירוז כשאינה חלה כלל.
הרמב"ם (שבועות יא, יג) כותב: "ומותר לאדם להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז את עצמו ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיני, שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". מלשון זו משמע שלדעתו מותר להשבע דוקא במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה, וכמו כן משמע שזהו היתר אך אין בכך מצוה, כפי שמשמע מדברי הרא"ש ולא כשיטת הר"ן שיש בזה ענין ומעלה.
מאידך גיסא כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה ז) שמצות עשה להשבע בשם כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו ומוסיף שהנשבעים לקיים את המצוות שנאמר "ובשמו תשבע", ומכאן ראיה שמצוה להשבע. אכן הרמב"ן בהשגותיו חולק עליו וסובר שאין זו מצוה אלא רשות, ומכל מקום לשון הרמב"ן נראית סותרת את מה שכותב בהלכות שבועות שבאמת שזו היתר. בעל לב שמח כותב שיש לפרש את לשונו בספר המצוות שמתכוון שמותר להשבע על המצוות ולא שיש בכך מצוה, ובתירוץ נוסף הוא כותב שהשבועה עצמה אינה מצוה אך אם רוצה להשבע יש מצוה להשבע בשם, ודומה הדבר למצות מזוזה שאם אינו גר בבית אינו חייב בה.
נשבעים על המצוות - נדרים ח' א'
"נשבעתי ואקיימה..." – האם מותר להשבע על המצוות ? עד איפה הגבול ? – הגמרא במסכת נדרים דנה בשאלה, הרב ירון איתן מביא כמה תשובות…
