לפנים משורת הדין

מצאנו כמה מקרים בהם ישנו חיוב ללכת לפנים משורת הדין. מהו אופיו של דין זה והאם ישנו הבדל בין מקרים שונים ביחס לדין זה?

חדשות כיפה ברוך וינטרוב 14/12/05 00:00 יג בכסלו התשסו

מקור ההלכה

בגמרא אנו מוצאים שני פסוקים המובאים בתור מקור להליכה לפנים משורת הדין. בבבא מציעא דף ל: מובא סיפור על רבי ישמעאל ברבי יוסי שסייע בטעינה אע"פ שהיה אמור להיות פטור, שכן זקן שאין זה לפי כבודו פטור ממצות טעינה. הגמ' אומרת כי רבי יוסי עשה זאת לפנים משורת הדין, על פי הדרך בה דרש רב יוסף את הפסוק (שמות יח) - "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון":

"דתני רב יוסף: 'והודעת להם' זה בית חייהם, 'את הדרך' זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה ביקור חולים, 'בה' זה זו קבורה, 'ואת המעשה' זה הדין, 'אשר יעשו' זו לפנים משורת הדין'".

מקור זה מובא גם בבבא קמא דף ק., לגבי סיפורו של רבי חייא שהיה שולחני [=חלפן מטבעות] מומחה, והטעה אישה כאשר אמר לה שהדינר אותו עומדים לתת לה הוא טוב, ולבסוף התברר שהדינר היה פגום. הגמרא מסיקה כי על פי שורת הדין לא היה עליו לשלם, אלא שלפנים משורת הדין חייב אותו רב לשלם.

מקור שונה מובא בבבא מציעא דף פג., שם מסופר על רבה בר בר חנה אשר סבלים ששכר שברו את חביותיו. על מנת להשיב לעצמו את הנזק, הוא גבה מהם את בגדיהם. הם באו לפני רב, והוא פסק כי לא די שישיב להם את הבגדים, אלא שבגלל עניותם עליו גם לשלם להם את שכר עבודתם. כשתמה רבה בר בר חנה האם כך הדין נותן, השיב לו רב שכן, שנאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור".

סוגיא נוספת נמצאת בבבא מציעא דף כד:, שם נכתב על אמוראים שונים שהחזירו אבידות שעבר עליהן זמן רב או שלא היה בהן סימן, ועל כן לא היה חיוב להשיבן. בסוגיא זו לא מופיע מקור כלל.

היחס בין שורת הדין להולכים לפנים משורת הדין

התוס' בב"מ כד: עומד על קיומם של המקורות השונים, ומסביר מתי יש להשתמש בכל מקור, ומתי אין הגמ' מביאה מקור כלל. על פי דבריו, במקום בו כל האנשים יהיו חייבים, אלא שלפנינו עומד אדם עם פטור ספציפי, כמו במקרה של רבי ישמעאל, שם היה חיוב לטעון, אלא שרבי ישמעאל נפטר מצד זקן ואינה לפי כבודו, במקומות כאלו ישתמשו בפסוק "והודעת להם". במקום בו כלל האנשים יהיו פטורים, כגון בהשבת אבידה ללא סימן, אין מובא פסוק. במקום בו ההליכה לפנים משורת הדין גורמת לנזק ממוני, כפי שקרה לרבה בר בר חנה שנאלץ גם להפסיד את חביותיו וגם לשלם על עבודה שלא נעשתה, מובא הפסוק "למען תלך".

חילוק זה, בין מקום בו יש מחייב אלא שיש ממנו פטור, לבין מקום בו הוא אינו קיים כלל, מעלה בפנינו כי מדובר בשני סוגים שונים של הליכה לפנים משורת הדין. היכן שיש מחייב, החיוב ללכת לפנים משורת הדין נובע מהמחייב של הדין המקורי לפניו אנו הולכים, ולכן גם מובא שם הלימוד "ואת המעשה אשר יעשו", אשר ברור בו הקשר בין הדין המקורי לבין ההליכה לפנים משורת הדין. היכן שאין מחייב, הגמ' לא מביאה מקור כלל, ומשתמע שהחיוב ללכת לפנים משורת הדין במקרה כזה אינו סעיף של הדין המקורי, אלא מדובר בדין שונה, עצמאי, של "הליכה לפנים משורת הדין" באופן כללי. תוקף החיוב כאן לא נשען על חיוב הדין המקורי, אלא על חיוב מוסרי כללי – "ועשית הישר והטוב".

כאשר יש הפסד ממוני, מקורות אלו אינם מספיקים, ועלינו לתת תוקף נוסף ע"מ לחייב את ההליכה לפנים משורת הדין גם במקרה כזה – "למען תלך". אמנם יש לשים לב, שכאן אין מדובר במחייב שונה, אלא רק בהעמקת התוקף של דין לפנים משורת הדין המקורי, בניגוד לחילוק הקודם, שדן בשאלה מהו המחייב עצמו.

כפיה ללכת לפנים משורת הדין

לאחר שעמדנו על החילוק בין שני המחייבים של ההליכה לפנים משורת הדין, נעיין בפסיקתם של הראבי"ה והראב"ן בנושא זה. המרדכי במסכת בבא מציעא מביא בסימן רנז את פסיקתם, כי המוצא אבידה ללא סימן ובא בעליה: "כייפינן להו [=כופים עליהם] לעשות לפנים משורת הדין". חידוש זה ניתן יותר להבנה במקרים בהם המחייב אכן קיים. במקום בו ההליכה לפנים משורת הדין נובעת אך ורק מחיוב מוסרי כללי כלשהו, קשה להבין שיהיה ניתן לכפות על כך.

נראה שהרמב"ם רמז על נקודה זו. בפרק יא מהלכות גזילה ואבידה בהלכה ז כותב הרמב"ם:

"היה רוב העיר עכו"ם... הרוצה לילך בדרך הישר והטוב ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה לישראל כשיתן את סימניה".

ואילו בהלכה יז כתב:

"ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום אף על פי שאינה לפי כבודו".

ייתכן כי הבדלי ניסוח אלו מלמדים על חילוק בין מקום בו אדם יכול לבחור אם ברצונו ללכת בדרך הישר והטוב, לבין מקום בו הוא מצווה ללכת בדרך הישר והטוב.

לפנים משורת הדין – דין?

דינו של המרדכי, כי כופין על לפנים משורת הדין, הוסבר על ידינו בכך שהמחייב קיים, וממילא החיוב ללכת לפנים משורת הדין נובעת מהדין המקורי. אלא שתפיסה זו מעלה תמיהה – מה ההבדל אם כן בין הדין לבין לפנים משורת הדין, שכן שניהם מחוייבים וכופים עליהם, ושניהם נובעים מאותו הדין עצמו!

התשובה לשאלה זו מצויה בהמשך דברי המרדכי. שכן כיישוב לקושיה ממקום בו רואים שלא כפו אדם להחזיר לפנים משורת הדין הוא כותב:

"נראה לראבי"ה הא דלא כייפינן התם לעשות לפנים משורת הדין אפשר שהמוצא היה עני ובעל אבידה היה עשיר".

בעולם המשפט הכללי קיימות שתי גישות. גישה אחת תומכת בדיון בכל מקרה לגופו, וגישה שנייה תומכת בעבודה על פי כללים קבועים, תוך דימוי המציאות לכלל הנכון. עולם הדין של ההלכה מבוסס על כללים, אך על מנת לאפשר הוספת שיקולים במקום בו המציאות מחייבת זו נוצרה מערכת נוספת – לפנים משורת הדין.

כעת ניתן להבין בצורה טובה יותר את אמירתו של ר' יוחנן:

"לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין".

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן