א
ראשית, נקדים ונאמר שעיון זה מבוסס על שיעורו של הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.
לאחרונה התחילו לומדי הדף היומי את מסכת עירובין, שעוסקת בענייניי רשויות לגבי שבת. השאלה הראשונית בנושא היא השאלה איך נקבע האם איזור מסויים הוא רשות היחיד או רשות הרבים. בעיון זה נתייחס לרשות היחיד, ונדון בחלק מן ההלכות שקובעות מהי רשות היחיד.
ב
הדרך הפשוטה ביותר ליצור רשות היחיד היא פשוט לשים גדר או קיר ("מחיצה" או "דופן" בלשון המשנה והגמ') מסביב לאיזור מסויים (רמב"ם הל' שבת יד:א); ברור שאם איזור מסויים מוקף במחיצה הוא איזור נפרד מן השטח שאיננו מוקף, ואיזור זה הוא רשות נפרדת - רשות היחיד.
אולם, ייתכן כי בברייתא בשבת (ו.) מופיעה דרך נוספת:
"ואיזו היא רשות היחיד? חריץ (תעלה) שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהיא י' ורחב ד', זו היא רשות היחיד גמורה".
הביטוי "גדר" קצת מטעה כאן, הכוונה היא בעצם לעמוד גדול; לא להתבלבל - לא מדובר כאן על גדר או תעלה המקיפים את האיזור אותו אנו מחשיבים רשות כרשות יחיד, אלא התעלה והמשטח העליון של העמוד בעצמם הם רשות היחיד. כלומר, אם יש תעלה בעומק עשרה טפחים (כשמונים סנטימטר) ורוחב ארבע אמות (כשני מטר) על ארבע אמות לפחות, או אם יש עמוד בגודל הזה - קרקע התעלה או המשטח העליון של העמוד הם רשות היחיד.
לגבי תעלה - אפשר לומר ש"הקיר" שלה נחשב למחיצה המקיפה את האיזור החפור בקרקע, ואם כן נוצרה כאן רשות היחיד על ידי הדרך ה'רגילה' של הקפת האיזור על ידי מחיצות. אולם, לגבי העמוד - קשה לומר כי דפנותיו נחשבים למחיצה, כיון שאין הפרש גובה בין הדופן של העמוד לבין המשטח העליון שלו, ולא ניתן לומר שדופן העמוד מקיפה או גודרת את המשטח שלו.
לכן, נראה לומר כי יש כאן דרך נוספת, שנייה, ליצור רשות היחיד - לא על ידי מחיצה, אלא על ידי הפרדה - המשטח העליון של העמוד פשוט מופרד משאר הסביבה, כיון שהוא בגובה שונה ממנה והוא מספיק גדול על מנת להחשב כשטח נפרד, ולכן הוא נחשב לרשות אחרת.
ג
ייתכן כי יש גם נפקא מינה בין שתי הדרכים ליצור רשות היחיד:
כאשר איזור מסויים הוא רשות היחיד, אז לא רק החלל שבתוך המחיצות הוא רשות היחיד, אלא גם האוויר שמעל המחיצות, עד לשמיים, נחשב רשות היחיד: "רשות היחיד עולה עד לרקיע" (שבת ז.). לכן, אם חפץ מונח על מקל גבוה (כמו עמוד חשמל, למשל) הנמצא ברשות היחיד, החפץ נחשב כעומד ברשות היחיד. דין זה לא קיים ברשות ברבים: רשות הרבים "קיימת" רק עד גובה של עשרה טפחים, ומעל הגובה הזה החלל נחשב מקום פטור (לא נעסוק כאן בהגדרת המושג הזה, ודי לנו בכך שאין זה רשות הרבים).
הרמב"ן במסכת שבת (צט:) אומר כי יתכן שהדין של "רשות היחיד עולה עד לרקיע" לא נאמר במקרה של עמוד, כלומר האוויר מעל העמוד לא נחשב רשות היחיד.
ניתן לומר כי הרמב"ן סובר כך:
הדין של רשות היחיד עולה עד לרקיע נובע מכך שאנו רואים את המחיצות כעולות עד לרקיע - אמנם הגובה הממשי שלהם הוא רק עשרה טפחים, אך וירטואלית הן נחשבות כמגיעות עד לשמיים.
אם כן, ניתן לומר זאת רק כאשר רשות היחיד נוצרה על ידי מחיצות, ולא על ידי הפרדה - כאשר הרשות נוצרה על ידי הפרדה אין את מה להחשיב כממשיך וירטואלית עד לרקיע. אשר על כן, אם רשות היחיד נוצרה ע"י הפרדה, ולא ע"י מחיצות, כמו למשל במקרה של עמוד, אין את דין "רשות היחיד עולה עד לרקיע".
ד
הזכרנו כל הזמן כדבר פשוט שמחיצות יכולות ליצור רשות יחיד, אך לא שאלנו כמה מחיצות דרושות כדי לעשות כן. ברור שארבע מחיצות, הסוגרות את כל השטח אותו הן מקיפות, יוצרות רשות יחיד, אך למרבה ההפתעה מדאורייתא אין צורך לארבע מחיצות, וניתן להסתפק בפחות:
לדעת רבנן די בשלוש מחיצות, ואילו ר' יהודה סבור כי מספיקות שתי מחיצות (עירובין יא:, יב:).
ניתן לומר כי סברת רבנן היא שכדי שאיזור יהיה רשות היחיד יש לחסום את כיווני המעבר - צפון/דרום ומזרח/מערב - דרכו, וברגע שיש שלוש מחיצות האיזור חסום לתנועה בכל הכיוונים הללו (כי גם אם מישהו יכנס דרך הצד בו אין מחיצה, הוא "יתקע" בתוך השטח, ודרך המוצא היחידה היא הדרך בה הוא נכנס, כך שהאיזור לא יכול לשמש כמעבר). רבי יהודה, לעומת זאת, סבור כי די לחסום כיוון מעבר אחד -(צפון/דרום או מזרח/מערב) כדי שהאיזור יוגדר כרשות יחיד.
ה
הרמב"ן (עירובין נט.) שואל על שיטת רבי יהודה:
גם הר או בקעה יכולים לשמש כמחיצה, ואין כמעט מקום בעולם שלא נמצא בין שני הרים או תעלות רחוקים מאוד אחד מן השני. למשל, חלקים מסויימים של תל אביב נמצאים בין הר אי שם בצפון הארץ לבין הר אי שם בדרום הארץ. אם כן, לדעת רבי יהודה, שדי בשתי מחיצות כדי שתהיה רשות היחיד, אין כמעט אף מקום בעולם שהוא רשות הרבים!
הרמב"ן מסביר כי צריך שהמחיצה תהיה נכרת לעומדים בתוכה ותפריע לרבים לעבור על מנת שהיא תחשב למחיצה. כלומר, אין די בכך שיש במקום כלשהו שתי מחיצות - צריך שיהיה ברור למי שעומד בתוך השטח שהוא מוקף על ידי מחיצה, וכן צריך שהמחיצות יפריעו לרבים לעבור. אם יש רק שני הרים במרחק רב אחד מן השני, וביניהם יש עיר - ההרים אינם נחשבים למחיצה, כיון שאף אחד לא מתייחס להרים בתור מחיצה, וכן ההרים לא מפריעים כלל לרבים לעבור, כי ממילא ההרים הרחוקים אינם חלק מן העיר.
ו
העקרון של הרמב"ן הוא שלא די בכך שיש מחיצות שיעמדו סתם כך כמו קישוט, אלא צריך שתהיה להן השפעה: בשביל שאיזור יהיה רשות היחיד, צריך שתהיה הפרדה משמעותית בינו לבין רשות הרבים, על ידי כך שלרבים לא יהיה נח לעבור באיזור הזה ולהשתמש בתור כרשות רבים.
דין דומה לכך מצינו כבר בגמ' (עירובין כב:), הגמ' אומרת כי אם אנשים רבים עוברים דרך האיזור וגידור האיזור לא מפריע להם ("רבים בוקעין") אין האיזור נחשב לרשות היחיד אלא לרשות הרבים.
העקרון כאן הוא אותו עקרון של הרמב"ן: לא די בכך שיש גדר או הפרדה לרשות היחיד, אלא צריך שגם מבחינה מציאותית הרבים לא ישמשו בו.